הבטחתי אי אלו פוסטים, אך הם טרם קיבלו אותיות ומילים.
ממש כמותם, תוכניות רבות אינן מתממשות עדיין.
המציאות, כך לעיתים נדמה לי, נפלה עליי באחת. כמו הושלכתי ללב ים, סמוך לעין הסערה, המים מלוחים וצורבים בעיניי הפקוחות.
יש רגעים בהם אני מעדיפה לעצום את העיניים - לצלול אל המצולות, אל השקט...
האינרציה תופסת מקום, מחייבת להתמודד, להמשיך, להיות, להתנהג. ממלאה ומקיימת, אך מעייפת, מתישה.
העייפות עמוקה.
לבלבול אין נראות. כך גם למחנק, שלעיתים אוחז בגרון.
הבלבול הפנימי זולג גם אלי חוץ, מבלבל את הסביבה.
-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-
בינות הבלבול, השבוע התקיים רגע קסום ומרגש, בו הבנתי כי בתוך כל הכאוס, אני מצליחה להראות גם 'מובנת', לפחות לאחד יקר במיוחד.
בבוקר שגרתי התיישבתי ליד שולחנו של זוגי ומצאתי על השולחן מעטפה ממוענת אליי. מאחור אין זכר לשולח.
פתחתי ונגלה אלי דף A4, כתוב משני צדדיו כעמודים מספר. דפוס שחור על דף לבן, עם כותרת:
13/6/11
.4X6X6.
הפכתי בו מבלי לקרוא את המילים, תוהה עם זכיתי לאחד מאותם מכתבי שרשרת?!
התיישבתי על הכסא והתחלתי לקרוא את הטקסט.
עד מהרה הדמעות הציפו את עיניי, אחר כך את פניי ומשם אל הבגדים. כנחשול של מי הים אליו נזרקתי, מלוח, מרפא.
עד מהרה הדמעות הציפו את עיניי, אחר כך את פניי ומשם אל הבגדים. כנחשול של מי הים אליו נזרקתי, מלוח, מרפא.
ביקשתי את רשותו של הכותב לפרסם ולשמחתי קיבלתי אותה.
טקסט כזה ראוי שיפורסם ברבים, ראשית בשל טיב כתיבתו, ושנית בשל דיוקן של המילים לתאר תקופה, לאפיין מצב ולקדש קשר.
הרי הוא לפניכם:
הוא לא מצליח לדבר איתה. כבר חצי שנה בערך שהם לא מדברים באמת. סתם שיחות חולין תפלות. וגם לא לעיתים תכופות. איך הולך במסעדה. מה שלום הקטנות. עוד מעט הוא אמור לקבל תלוש נוסף והם יוכלו ללכת כל המשפחה לחגוג כשזה ייגמר. איזו מחווה יפה ורדודה. שום דיבור אמיתי. שיחות אמיתיות, מעמיקות, עם כוונה ודאגה אמיתית. וזה לא שחסר להם על מה לדבר, היו המון נושאים שנגעו לשניהם שאפשר לדוש בהם שעות. כמעט כל שבוע צץ משהו חדש במשפחה הזאת. הריון פה, בגידה שם. לא חסר. וזה לא שהוא לא רוצה לדבר איתה, הוא רוצה מאוד. היא כזאת שאפשר אשכרה לדבר איתה, בלי גינונים ופסון. כזאת שבזמן שתדבר איתה על משהו אישי וכואב היא תוכל לשים עלייך יד מלטפת מבלי שזה יהיה מביך או מטופש. מישהי שיכולת לבנות עליה שתקשיב ושלא תעביר ביקורת...אולי ביקורת בונה מידי פעם. אחת שמדברת בגובה העיניים, וגם שותקת בגובה העיניים אם צריך. שמבינה מבלי להבין.
הוא פשוט לא מצליח לדבר איתה. לא בגללה, חלילה. בגללו. הוא פוחד ממנו פחד מוות, דו-משמעי ככל שזה יהיה. בכל פעם שהוא רק מנסה להשחיל מילה הוא בא ותופס אותו בגרון. לא הוא עצמו, הפחד ממנו. פחד משתק כזה שמונע ממנו להתקרב אליה ולתמוך כמו כל האחרים. זה ידוע שזה לא מדבק או משהו כזה. והוא יודע את זה גם, הוא לא אידיוט. הוא יודע שאם הוא רוצה הוא יכול להתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות ולא יקרה לו שום דבר. אבל הוא לא רוצה. מעדיף שלא לנגוע בה. שלא תרגיש איך הוא רועד בכל הגוף. שלא תבחין בחששות שלו. יש לה מספיק בעיות על הראש מבלי כל החרדות שלו. והוא בכלל לא מבין למה הוא פוחד כל כך. ממה בעצם יש לפחד פה? בסך הכל שישה סנטימטר על שישה סנטימטר על ארבעה סנטימטר. כמה ימים אחרי שהיא סיפרה לו, הוא לקח נייר מדפסת לבן וקיפל אותו במעיין אוריגאמי מצ'וקמק לצורה במימדים האלה. יצא משהו גדול יותר מקופסת גפרורים, קטן יותר מקובייה הונגרית. לא פחות דליק והרסני, מסובך ובלתי פתיר בעיניו. הוא מעך את הנייר בידיו וזרק לפח. הלוואי והיה יכול לעשות את אותו הדבר עם המקור. לתלוש אותו ממגדל השן שבבית החזה של אחותו, בין הלב לצלעות. לכווצ'ץ' אותו חזק בין האצבעות שייצא לו כל המיץ. הוא דמיין אותו כמו מר גמיש שאוטוטו מתפוצץ ומפזר אבקה לבנה בכל מקום. או כמו מפלצות הגומי הצבעוניות שאח שלו נהג לאסוף, אלה שיש להן חור בתחתית בשביל לשים על הקצה של העיפרון. עם חיוך מרושע וזרועות ארוכות. למרות שכנראה הוא לא נראה ככה כלל. אין סיכוי שלמישהו שקוראים לו הודג'קינס יש שיניים חדות וקוצים בכל הגוף. הודג'קינס זה יותר שם של פקיד בנק ממורמר מקיימברידג' שלא מצליח לסגור את החודש. או איזה איל הון טקסני שגר בחווה רחבת דונמים ומחזיק במניות של חברה מובילה לייצור כלי נשק. בטח יש לו שפם לבן וכובע צילינדר, כמו הבחור מהמונופול. מטיל את הקוביות, שולח את החיילים שלו לשיטוטים ברחביי הגוף. בודק באילו איברים כדאי להשקיע ורצוי לקנות. בוחר איפה אפשר להקים שכונות חדשות ולבנות עוד בתי מלון לגרורות שלו.
אז למה לו לפחד מאיזה הודג'קינס אחד, שמסתובב עם פפיון ומקל הליכה מגונדר? זה ברור שהיא לא פוחדת ממנו. עוד באותו הערב בו היא סיפרה לו, היא הייתה חזקה ומנחמת בעוד שהוא פרץ בבכי בין זרועותיה. בכי משתלח ששמור לרוב לאנשים שהגורל מכה בהם בצורה אכזרית כל-כך, ולא לאחים שלהם. הוא הופתע מקור הרוח שהיא גילתה. מעיין שלוות נפש ששרתה עליה, רוגע וחוסן נפשי ששידרה מולו בזמן שניגב את הדמעות. בכלל, עד היום הוא לא ידע איזה אומץ יש לה. כמה כוחות היא מאחסנת. רק תראו מה היא עושה בכדי שיעזוב אותה בשקט, החרא הקטן! מחלישה את גופה על בסיס דו-שבועי. מתפרקת לחתיכות ומאחה את השברים כל פעם מחדש. דוחפת לעצמה חומרים שטניים ומייסרים ששולחים אותה למיטה במקרה הטוב, ולשירותים במקרה הפחות טוב. נעשית חולה יותר, בשביל להבריא. ובזמן הזה כולם שם מסייעים, כל אחד בדרכו שלו; בייביסיטר על הקטנות. בישולים וניקיונות. תקתוק עניינים בבית חולים. אוזן קשבת וכתף חמה. כולם, חוץ ממנו. אולי הוא זורק שיחת טלפון פה ושם. גם כן שיחה.
ועכשיו זה נגמר. הודג'קינס התרושש. היא הביאה אותו לפשיטת רגל. לא נשאר לו אפילו שטר ירוק של שקל, עם תמונה של הרמב"ם. הוא מכר את כל בתי המלון האדומים שלו. משכן את הנכסים; מהרחובות הכי מעפנים באילת ועד לדיזנגוף בתל אביב. אפילו את כרטיס היציאה החופשית מהכלא שהסליק, טמן חזרה בחפיסה, ופרש. יצא מהמשחק. גיים-אובר. הוא הפסיד והיא ניצחה. ניצחה בגדול. בענק.
ועדיין...קשה לו. הוא מקווה שזה יעבור לו עם הזמן. בטוח שזה יעבור לו. הוא יעשה הכל כדי שדברים יחזרו לקדמותם. ברגע שהיא תחזור לעצמה סופית. תרגיש חזקה יותר, תהיה ערנית יותר, תגדל שיער. הוא יתחזק ויתעורר ויגדל בעצמו. אז עד אז, אני עוזר לו. הוא לא ביקש ממני לכתוב במפורש משהו בשמו, אבל אני מרגיש שאני חייב לו טובה עוד מהצבא כשעשיתי לו בעיות עם היציאה לקורס מפקדים. ואחרי כל הבלגן שהתקופה הזאת עשתה לבית שלי, הרעידה את החדרים ומוטטה לי קירות, החלטתי להתערב. אז שתדעו לכם, ובעיקר שתדעי לך את, שהוא מטורף עלייך. חולה עלייך, מת עלייך. בעצם עדיף; מחלים עלייך, מבריא עלייך. הוא לא יודע מה יעשה בלעדייך. בגדול הוא לא יודע לעשות הרבה דברים (רוב הזמן הוא רק עושה את עצמו), אבל בלעדייך? כלום! אפילו לקשור שרוכים עם לולאה אחת כמו שצריך זה גדול עליו. את עזרת לו להפוך למה שהוא היום, שזאת באמת עבודה לא רעה. ברור שיש מקום לשיפור, אבל אף אחד לא מושלם. חוץ ממך. בעיניו לפחות, לי אין ממש דעה בנושא.
טוב, עשיתי את שלי.
בכבוד רב,
נחצ'ה, הגמד שגר בלב של אח שלך.
אשריי שזכיתי לאח צעיר, רגיש ומרגיש שכזה, לקשר בלתי אמצעי וחסר תנאים, לנראות ולאהבה שכזו.
וכשם שכתב עליו עצמו, כך גם אני בדיוק:
"ועדיין...קשה לי. אני מקווה שזה יעבור לי עם הזמן. בטוח שזה יעבור לי. אני אעשה הכל כדי שדברים יחזרו למסלולם. ברגע שאחזור לעצמי סופית. ארגיש חזקה יותר, אהיה ערנית יותר, אגדל שיער. אני אתחזק ואתעורר ואגדל בעצמי."
תודה על הרגישות הזו שבך, היכולת להבין בדיוק איפה אני, גם ללא מילים. תודה שכתבת ושיקפת לי את עצמי.
אוהבת אותך הרבה מכפי שמילים יכולות לתאר.
אחותך.
