ללא מיותרות

הכל התחיל אי אז בגרד לפני 13 חודשים תמימים. 
תחילה גרד היריון... אח"כ גרד ואלרגיה לא פשוטה, הפוגה קלה בחסות סטרואידים חזקים ולבסוף שוב גרד, גרד וגרד, עד זוב דם.


חודשים רבים שאני גרה בתוך גוף ששליטתי עליו אבדה. כיצור הדואג ומודע לבית בו שוכנת נשמתו, דאגתי לאורך השנים לצרוך תזונה בריאה, להימנע מעישון חומרים אסורים ולהמעיט עד מאד בצריכת הטיפה המרה.
כזו אני, בריאה (ומרובעת :-P). בדיעבד, אולי נכון היה ליהנות קצת מכל ה'רע' הזה...;-).  


עם חלוף 9 חודשים מאותה לידה מרשימה וכשכלו כל הקיצין, החלטתי לשוב ולפנות לאותו רופא עור, עמו התראיתי מיד לאחר הלידה.
מסתבר כי זהו רופא חכם במיוחד, שהחליט לשלוח לבדיקות פנימיות מקיפות. הוא היה אז עוד אופטימי וסבר כי נקדים להיפגש לאחר שתוצאותיהן של אלה תהינה תקינות.


מבחנות של דם נשלחות לבדיקה, צילום חזה ואולטראסאונד בטן. אני אוהבת אולטרסאונד, אך רגילה שמתוך הסונאר נשמעים קולות המעידים על לב פועם - ולא זה שלי..
.
אני יודעת פנימה, שמשהו אינו כשורה וזוכה לרגעי חרדה לא פשוטים. חברה יקרה, פסיכולוגית במקצועה, מסייעת להעלות על 'רכבת המחשבות' את כל אותן אלה המפחידות ולשלחן לבלי שוב. זה עוזר, מאד עוזר. 
החרדה מפנה מקומה לאופטימיות, אם כי הידיעה הפנימית לא משתנה, דבר מה לא טוב קורה בפנים. הזמן מקרב אותי אליו.


צילום חזה פשוט העיד כי בקרבת הלב, סמוך לריאה שוכן לו דייר 'חדש'. 
סי.טי מזורז מאשר כי 'גוש' בינוני התמקם לו בבטחה בחלל ללא מפריע - 'המדיאסטינום הקדמי' קרוי אותו אזור בגוף.
אין קשיי נשימה, הלב דופק כמו שעון. 
אני כבר יודעת, יודעת ומתכוננת לבאות.
הרופאים מאפשרים לי הפוגה... "את יכולה לטוס ל-4 ימים, את לא בסכנת חיים". 
8 שנים שלא טסתי לחופשה, והנה, על אף ולמרות הכל, מצטרפת ל-3 חברות יקרות עד מאד, לסוף שבוע ארוך, ממלא, מרגש, מעצים וטעים באמסטרדם החורפית.


חוזרת בהיסוס להמשך הבירור.
ביופסיה מֵל עורית מאשרת כי הגוש ממאיר. בגופי לימפומה מסוג הודג'קינס קלאסיק. בפעם הראשונה אני זוכה להגדרה קלאסית - יש!! אני לא מיוחדת כל כך כפי שבן זוגי נוהג לטעון. 


התוצאות שולחות אותנו (אישי היקר, הגוש ואני), להמטולוגית מאירת פנים, שמסבירה, מרגיעה ושולחת לשבועיים עמוסי בדיקות לקראת קביעת שלב המחלה ותחילת טיפול.
יוצאת מחדרה מסוחררת..
לוהקתי לתפקיד ראשי בסרט..
אני מבקשת מאישי לעבור בסופר, טרם השיבה הביתה. יש משהו בקניות בסופר ששייך לשגרה, לנורמלי. אני מבקשת להרגיש מעט נורמלית בתוך הכאוס הגדול.


מח עצם, שימור פוריות, אקו לב, תפקודי ראות, PET-CT, בספרינט של 10 ימים. אני מתעייפת מן הריצות, אך מלאת כוחות ואופטימיות. ברשותי מאגרים תוך אישיים, המתמלאים, בין השאר, מסביבה תומכת יוצאת דופן. 
לא בכדי 'בחרתי' מחלה, שהחלמתה מתרחשת בבית. הבית הוא המקום בו נמצאים המַטעֵנִים שלי, הקרקע הבטוחה, הקירות השומרים, החפצים המוכרים, המנחמים. בן הזוג המופלא והרך ושתי בנות - שני מאורות, שמאירים פנים ומחשכים.


תוצאות הבדיקות טובות בעיקרן ומאשרות כי המחלה נמצאת ב-stage 2A. 
מחר אגלה כמה מחזורי כימותרפיה יסייעו לי להוציא מגופי את הנגע הזר. 
מחר גם אסתפר. באופן אירוני למדי, דווקא לאחר הלידה של אוּרי החלטתי להאריך את השיער, שעוצב בתספורת קצרצרה מזה 5 שנים. משהגעתי סופסוף לקוקו מלא וקצוות שכבר 'נתפסים' על ידי האוזניים, אני 'נדרשת ' להשיב לעצמי את המראה ה'קשוח'. כנראה נדרשת קשיחות מה במסע הזה שנכון לי...


אני מוכנה יותר מתמיד. הלא ידוע שמלווה את התהליך כולו, כורך בתוכו גם פחד.
אני פוחדת. 'גם' פוחדת אך לא רק !




תודה לכל אחת ואחד, שמלווים, תומכים, מגיבים, מרגשים ובעיקר לא פוחדים 'לגעת'.


אוהבת ומתחזקת מכם.