בהחלט סרוגה על זה

זיכרון ראשון, בו נרקם הקשר בין החוט לבין אצבעותיי שמור לשנות הילדות.
סבתא משמאלי, מלמדת, מסבירה, מנחה. 
לימים החוט עלה על מסרגה והועבר אט אט אל רעותה.
שורה אחר שורה התהווה לו הסריג התורן. פעם צעיף, ופעם.....צעיף. הראשון לבובה...השני לאדם. 

שנות הבגרות הביאו עימם את החיבה למסרגה בודדת. לא עוד חיפושים אחר רעותה האובדת...
יד אחת בפעולה, השנייה מלווה, ברכבת, על ספסל בגינה, בתור לרופא ומול המסך המרצד. 
האפנות מכתיבות את סוג התוצר, מפרחי דש, בובות מקושטות, שמיכות, שלים, שטיחים, פופים וסלסילות. 

זו האחרונה נעשתה במיוחד עבור אישה, שהיא גם אמא, גם עצמאית וגם מאד מאד מוכשרת, לדעתי:-).
עם בוא ריחו של הפסח, ליאת ורדי בר, האגדה העצמאית, קיטרה 'פייסבוקית' אודות חסרונה את מתנת החג הניתנת לשכירים. או אז הפך הסטטוס לדיון וקיטור משותף ,שהביא ליוזמה משמחת - החלפת מתנות חג בין עצמאיות. 
כך 'הכרתי' את סיון קנוולינה. 
לאור האתגר החלטתי להכין סלסילות קרושה מחוט טריקו, קטנות מספיק כדי לעמוד על שולחן העבודה של סיון, אם תרצה בהן שם. 

נכון להיום המסרגות ריקות, ממתינות לאתגר הבא, נהנות משאון מכונת התפירה, העומלת לצידן..

מייצרת עניינים טובים

יש מן מושגים שכאלה, השגורים בפי כל, 'חוזרים לעניינים', או אחיו 'חזרה לשגרה', שפעמים רבות משתמשים בהם כדי לתאר מצב של 'שיקום', 'תקומה' או אפילו 'החלמה'. 

אממה:-), אין לי שום אפשרות, פיזית או רגשית, לחזור לשום מקום, כי אם לייצר משהו אחר במקומו, דומה או שונה ממנו.

עוד מעט שנתיים של החלמה חולפות , שנתיים שבהן התהליכים הנפשיים הואצו, הטלטלות הכו, אך עמן גם גיוס הכוחות לטיפול, ריפוי, התחזקות והתעצמות (אפילו).

האביב, שבא עלינו לטובה, על הפכפכותו, יכול מאד לתאר את המקום בו אני נמצאת כרגע. נכונה להתחדש, ללבלב, לצאת לאור ממוקמת בשנתות משתנות על גבי מד מצב הרוח והאנרגיה. 

היצירה, הכתובה, הסרוגה, התפורה, הצבועה והמודבקת, תופסת מקום גדל והולך בחיי ומבקשת  להראות שוב. 

מצוידת במצלמה טובה יותר, בלוקישן מאורגן יותר, ברצון ונכונות, אני חוזרת להביא את היצר והיצירה, אלה הנאים וגם אלה הבלתי מאורגנים.

אתם עדיי, צופיי, קהלי, אחרים משמעותיים.


נתראה!