באחרונה...

זו ככל הנראה הפעם האחרונה שארגיש בדיוק כפי שאני חשה כעת.


זמן פיזי רב מאד חלף מאז כתבתי לאחרונה, זמן 'נפשי' ארוך מכך תפס מקום.
ימים קשים בהם השעון כמו מזדחל לאטו, ימים טובים בהם הערב כמו מפתיע באמצע היום, לוקח את השמש עמו ומזמין את יום המחר 'להקדים' ולבוא.


הקושי בלתי נסבל. הכאבים לא מרפים, כי אם מניידים את עצמם מאיבר לאיבר ככל שנוקפים הימים. ובכל זאת משהו בפנים קורא להמשיך באין ברירה. זו לובשת מדים שונים מדי כמה ימים, לעיתים היא מחויכת, חזקה, אנרגטית ואופטימית. לפעמים היא וכחנית, מתישה, מאיימת לכלות. 


מחר אקבל בפעם האחרונה את אותן תרופות, שגורמות לגוף להיאבק כמעט בחוסר נשימה, שגורמות לנפש להרהר בסוף הדרך, שאפשרו לי להחלים ולנצח!


כדור ההרגעה כבר נלקח, כשם שנלקח בערב שלפני הטיפולים הקודמים. 
טופס ההתחייבות מקופת החולים ממתין על שולחן המטבח.
התרופות המסייעות להתמודד עם הבחילות הקשות מסודרות בנרתיק, ממתינות ליום המחר.
'הכל' מוכן, חוץ ממני.
אמנם יהיה זה האחרון, אך היכולת לשאת את הדרך, המסדרון, האחיות, הריחות, המראות, שקיות החומרים, מוטלת בספק...


כשם שאני נשאלת לעיתים תכופות נוכח המסע הקשה, נשאלתי הערב על ידי בן זוגי, האחד שלולא הוא הקושי היה רב הרבה יותר, 'מה יעזור לך?'. הפעם לא הייתה לי תשובה 'קלה', ביקשתי להיות שבועיים מהיום.


עוד רגע ואני שם. רגע ארוך וקשה.