זה ארע לפני 4 וחצי שנים.
היא הפכה אותי לאמא.
זהו לא יום השנה, אפילו לא יום החציון, אך היום אחרי הצהריים, לכשהתרוקן רכבי מן הפעוטה, שהלכה לבקר חבר 'כבר בלי אמא', החלטתי שזה הזמן והיום הוא היום בו אציג אותה.
את השנייה במספר זימנתי לכאן לפני זמן לא רב, עת סיפרתי אודות סיפור הלידה המופלא שחוויתי בלידתה. כעת זה הזמן של רוני.
לפני מספר ימים שאלה אותי רוני: "אמא, למה קראתם לי רוני?".
מזה מספר חודשים שהיא מבקשת שנקרא לה בשם אחר (בכל פעם אקראי ומזדמן, פעם 'שילת' ופעם 'דניאל'... היה אפילו 'וונדי'..:-)), ומציינת שכשתהיה בת 16 היא תחליף את השם.
ראשית סיפור השם היא בתחושת בטן חזקה מאין כמותה, כי בבטני מתהווה לו בן זכר.. תחושה זו הביאה לבחירת שם אופציונלי לבן לעתיד.
לימים..הופתעתי לגלות כי בבטני מתפנקת לה עוברית נקבית בעלת אף סולד (שלא מבית הוריה).
מוחנו קדח בחיפושים אחר שם ואף אחד לא נמצא נכון, עד כי יום אחד, סמוך למחצית ההיריון זה היכה בי.
רוני! יקראו לה רוני (מזל שבן הזוג שלי איתי באש ובמים;-)).
הצליל נשמע לנו נעים לאוזניים, קליל, פשוט ומתוק.
בשמה ציוויתי לה שמחה, וזו מאפיינת אותה מרגע לידתה ועד היום.
הסברתי לה את משמעות השם והיא בתגובה אמרה: "אז רצית שאני אהיה שמחה"..
...כן ילדה שלי, יותר מכל ולתמיד....
רוני הגיחה לעולם לאחר 42 שבועות של היריון רווי קוראסונים ושוקולד, בזירוז אל-טבעי בחסות בית היולדות ליס.
בחלוף 26 שעות ובלידה אפידורלית קלאסית יצאה הרוני כשהיא שוקלת 3010 גרמים של חן ורגישות.
22.5.2006
תינוקת רכה, פעילה וטמפרמנטית, שהחליטה לקחת את החיים בקלות..
רוני לימדה אותי (ועודנה), על החיים, על עצמי ועל אמהות, לא זו המדומיינת, אלא זו של המציאות, עם רגעי השיא ורגעי השפל, עם העול של הפרנסה ועם טעם החיים. עוצמות האמהות 'שבראשונה' מכות בי בכל פעם מחדש, מטלטלות, מזינות, הודפות ומחברות.
האמהות הבכירה הפגישה אותי עם הגדול שבין פחדי - התמודדות עם, בין ובתוך בית חולים.
ב-1.12.07, בהיותה בת שנה וחצי תקף את רוני חיידק שאיים לנגוס שתיים מחוליות עמוד השדרה שלה. באותה תקופה פתחתי פינה קבועה שסיכמה שבוע בפורום בתפוז וזו הנביעה של הימים הללו:
לאחר אחד-עשר ימי טלטלה
נדנדה רגשית, שלי-שלה,
מטה, מעלה ולמרכז
סוף ה'ביקור' הוכרז
אפשר לשוב הביתה!
מודרכת כיצד את הטיפול לתת,
אורזת חבילות,
אל האור יוצאת.
עגלה 'עמוסה'
משקל נוצה
גב דואב
וצינור ישיר ללב...
אנחנו בבית
כמה טוב לחזור הבייתה
אל המקום המוכר
האהוב
הבטוח
סוף סוף - אפשר מעט לנוח.
------------------------------------------------------------------------
המון דמעות נבעו לאחרונה מעיניי שלי
דמעות של עצב, חרדה
התרגשות וגם שמחה.
רוב נסיעותי לבית החולים היו דוממות,
רעש המחשבות מילא את ראשי, מלבדו לא יכלתי לשאת קולות נוספים.
נסיעה אחת הייתה שונה -
את המחשבות 'השתקתי' עם שירי הבוקר, שנבעו ממכשיר הרדיו...
עם השמע התו הראשון של השיר הבא, התמלאו עייני דמעות.
היו אלו דמעות גדושות, מלאות בעצב, התרגשות ובעיקר הרבה תקווה.
השיר שהושמע היה "ימים של שקט",
את השיר הזה הקדישו ושרו אחי הקטן ואשתו, במסיבת יום הולדת שנה של רוני...
"ימים של שקט"
הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה
הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים
הנה הם באים ימים של שקט
נצא אל החלון לראות
אם כלו כבר המים
אולי כבר יש באופק אדמה
זוגות זוגות
נצא זוגות זוגות
נביט אל השמיים
נחכה ביחד ליונה.
הנה הם באים ימים של שקט
אחרי שכבר איבדנו את הכל
תשב איתי עכשיו על המרפסת
תבכה איתי ביחד על אתמול
הנה הם באים ימים של שקט
שנינו כאן ביחד על ההר
המים כבר ירדו ויש כבר קשת
אפשר לקום, סוף העולם עבר.
ביצוע: לולה
מילים: ירדן בר כוכבא
לחן: אבי גרייניק
-------------------------------------------------------------------------------------
3.1.08
השבוע (או ליתר דיוק בשבועות האחרונים)
הפך רב משמעות המשפט: "צאו לנו מהורידים"...
צינורית ארוכה ולבנה,
התנחלה בוריד זאטוטה,
בחוזה הוסכם על שלושה שבועות
עם אופציה להארכה למספר יממות.
פרצוף עקום של חלוק לבן,
הביא למימוש האופציות כולן,
אך דבר לא הניס את הרוח הטובה,
זאטוטה קטנה למופת התנהגה.
הנה הבוקר הגיע השיא,
הגיעה העת את הצינורית להוציא!
קטנה אחת דומם שכבה,
לב ההורים התמלא גאווה
קטנה סקרנית כל תנועה בוחנת
חיש מהר פונתה ה'מתנחלת'.
התמלא ליבינו שמחה ורון
וליד הזאטוטה קשור כעת בלון....
סוף סיפור
תם ונשלם
הלוואי ולשניידר
לא נשוב לעולם.
-------------------------------------------------------------------------
האשפוז התרחש בחג החנוכה ובנר השמיני השתחררנו הביתה. מאז בכל שנה אני נזכרת בנס הפרטי שלנו והנר השמיני נחגג בניצחון אישי.
עבור רוני ה'זיכרון' הנראה הוא בדמות חרדת רופאים עד עצם היום הזה...
עבורי הייתה זו חוויה מטלטלת אך מכוננת, בה גיליתי כוחות שלא ידעתי כי קיימים בי...
כעבור כמה ימים 'נחתמתי' בפרדס ובתוכי עם מילים הללו:
תודה על שהכרת לי את אמך.
היא נולדה בדיוק ביום בו את הפצעת.
טריו שכזה, אשה-ילדה-אם, הופך כל יום חדש למעניין.
תודה שגילית בי נביעות של שמחה,
כוחותיה של האם עולים על אלה של ההיא.
תודה על כל אתגר,
על כל כאב,
על רגעים של התעלות.
תודה על שערכת לי עם עצמי עוד היכרות.
אמא
רוני גדלה ובגרה והפכה לפעוטה בעלת קסם אישי, שפע יצירתיות,
דמיון פורה, חדוות חיים, חוש הומור,
חברותיות, אהבת שירה, קצב ותנועה,
עקשנות, ונגע רע המאפיין לרוב את הבכורים שבחבורה - ריצוי ו'הוריות'.
היא מאד אוהבת סגול, אך תתפשר גם על ורוד,
היא אוהבת לאכול כמעט הכל וכשיש שוקולד בסביבה כל היתר 'נעלם',
היא מאד אוהבת ספרים, אך טלוויזיה ומחשב עוד יותר..
היא מאד אוהבת ימים של בית, אך מעדיפה בילוי עם חברים,
היא תגיד 'רציתי לומר', אך תשתמש גם ב'בא לי'-לפעמים,
ויש לה תשומת לב מרשימה לפרטים הקטנים.
התקופה האחרונה 'ביחסינו' איננה פשוטה, כילדה 'הורית' בעצמי, על החוויה הקשה שמתלווה לכך, החלטתי לאפשר לזו להישאר בת 4 וחצי ולהסיר מעליה את עול האחריות שהיא נושאת על כתפיה.
המסלול שאנו טוות יחד איננו פשוט. כל שהיה מוכר איננו עוד, והדרך מתהווה תוך כדי תנועה. הילדה ה'ממושמעת' שהייתה כאן מפנה מקום לילדה אחרת, הרבה יותר 'אותנטית' (עד כמה שאני לא מחבבת את המילה הזו), ופחות 'קלה'.
השבוע רוני הייתה חולה ובילינו את הימים בטריו, רוני, אורי ואני. הקסם שנעלם בעת האחרונה הגיח שוב ואיחה את שמעט נפרם.
רוני, שלא אוהבת שמדברים עליה מאחורי הגב, אישרה שאכתוב עליה ואף אישרה את התמונות (תוך ציון שהיא הייתה בוחרת עוד כמה ;-)).
לא יודעת מדוע דווקא היום...אולי בשל הטלטלה האישית שאני שרויה בתוכה, אולי בשל הכוחות שאני מגלה כי האמהות ממלאה אותי ואולי פשוט כי עכשיו הגיע הזמן של רוני, האהבה הראשונה שלי כאמא.
היא הפכה אותי לאמא.
זהו לא יום השנה, אפילו לא יום החציון, אך היום אחרי הצהריים, לכשהתרוקן רכבי מן הפעוטה, שהלכה לבקר חבר 'כבר בלי אמא', החלטתי שזה הזמן והיום הוא היום בו אציג אותה.
את השנייה במספר זימנתי לכאן לפני זמן לא רב, עת סיפרתי אודות סיפור הלידה המופלא שחוויתי בלידתה. כעת זה הזמן של רוני.
לפני מספר ימים שאלה אותי רוני: "אמא, למה קראתם לי רוני?".
מזה מספר חודשים שהיא מבקשת שנקרא לה בשם אחר (בכל פעם אקראי ומזדמן, פעם 'שילת' ופעם 'דניאל'... היה אפילו 'וונדי'..:-)), ומציינת שכשתהיה בת 16 היא תחליף את השם.
ראשית סיפור השם היא בתחושת בטן חזקה מאין כמותה, כי בבטני מתהווה לו בן זכר.. תחושה זו הביאה לבחירת שם אופציונלי לבן לעתיד.
לימים..הופתעתי לגלות כי בבטני מתפנקת לה עוברית נקבית בעלת אף סולד (שלא מבית הוריה).
מוחנו קדח בחיפושים אחר שם ואף אחד לא נמצא נכון, עד כי יום אחד, סמוך למחצית ההיריון זה היכה בי.
רוני! יקראו לה רוני (מזל שבן הזוג שלי איתי באש ובמים;-)).
הצליל נשמע לנו נעים לאוזניים, קליל, פשוט ומתוק.
בשמה ציוויתי לה שמחה, וזו מאפיינת אותה מרגע לידתה ועד היום.
הסברתי לה את משמעות השם והיא בתגובה אמרה: "אז רצית שאני אהיה שמחה"..
...כן ילדה שלי, יותר מכל ולתמיד....
רוני הגיחה לעולם לאחר 42 שבועות של היריון רווי קוראסונים ושוקולד, בזירוז אל-טבעי בחסות בית היולדות ליס.
בחלוף 26 שעות ובלידה אפידורלית קלאסית יצאה הרוני כשהיא שוקלת 3010 גרמים של חן ורגישות.
22.5.2006
תינוקת רכה, פעילה וטמפרמנטית, שהחליטה לקחת את החיים בקלות..
רוני לימדה אותי (ועודנה), על החיים, על עצמי ועל אמהות, לא זו המדומיינת, אלא זו של המציאות, עם רגעי השיא ורגעי השפל, עם העול של הפרנסה ועם טעם החיים. עוצמות האמהות 'שבראשונה' מכות בי בכל פעם מחדש, מטלטלות, מזינות, הודפות ומחברות.
האמהות הבכירה הפגישה אותי עם הגדול שבין פחדי - התמודדות עם, בין ובתוך בית חולים.
ב-1.12.07, בהיותה בת שנה וחצי תקף את רוני חיידק שאיים לנגוס שתיים מחוליות עמוד השדרה שלה. באותה תקופה פתחתי פינה קבועה שסיכמה שבוע בפורום בתפוז וזו הנביעה של הימים הללו:
6.12.2007
שבוע אחרי שבוע
אוספת ארועים קטנים
מפגש משפחתי,טיול,יום גשום מושלם,
חג,מועד,או "סתם" חוויה שהטביעה חותם.
לפעמים מגיעה ליום חמישי
"ושוברת את הראש"
מה לכתוב?
איך לגעת?
במה לעניין?
לא תמיד אני יודעת.
יש שבועות עמוסים
יש כאלה שעוברים כמעט בלי משים
השבוע היה שבוע "מיוחד"
שבוע שבו הלב רעד.
'אמא עמיתית' שאלה השבוע:
"מה היה הרגע שבו הרגשת שאת אם?"
השבוע הזה נמצא בדיוק תואם
השבוע למדתי אמהות מהי-
מינימי נמצאת מחוצה לי.
היא כואבת, חולה, חסרת יכולת לכל פעולה.
מובילים, מובהלים לבית החולים,
ההחלטה חד משמעית - את מינימי מאשפזים.
מרות שחורות מול העיניים,
דמעות זולגות, שבילים של מים.
דוקרים, בודקים,
מרדימים, ממפים.
אט אט ההשחרה מוסרת, הבהירות אלינו מתקרבת.
נמצאה דלקת, אולי בדיסק אולי בחוליה,
הפרוגנוזה לא כל כך טובה.
אוספת ארועים קטנים
מפגש משפחתי,טיול,יום גשום מושלם,
חג,מועד,או "סתם" חוויה שהטביעה חותם.
לפעמים מגיעה ליום חמישי
"ושוברת את הראש"
מה לכתוב?
איך לגעת?
במה לעניין?
לא תמיד אני יודעת.
יש שבועות עמוסים
יש כאלה שעוברים כמעט בלי משים
השבוע היה שבוע "מיוחד"
שבוע שבו הלב רעד.
'אמא עמיתית' שאלה השבוע:
"מה היה הרגע שבו הרגשת שאת אם?"
השבוע הזה נמצא בדיוק תואם
השבוע למדתי אמהות מהי-
מינימי נמצאת מחוצה לי.
היא כואבת, חולה, חסרת יכולת לכל פעולה.
מובילים, מובהלים לבית החולים,
ההחלטה חד משמעית - את מינימי מאשפזים.
מרות שחורות מול העיניים,
דמעות זולגות, שבילים של מים.
דוקרים, בודקים,
מרדימים, ממפים.
אט אט ההשחרה מוסרת, הבהירות אלינו מתקרבת.
נמצאה דלקת, אולי בדיסק אולי בחוליה,
הפרוגנוזה לא כל כך טובה.
האוירה קשה, המסדרון מלא
לבבות קטנים ומינימי שלי.
היא לא שייכת לכאן
תמיד צוחקת, שמחה
ממלאה באור וכעת כבתה.
ואני, אל מול כל זה - נדרשת להיות לה לאם.
להכיל, לחבק,
לעודד, לכאוב,
להעצים ולאהוב.
לבבות קטנים ומינימי שלי.
היא לא שייכת לכאן
תמיד צוחקת, שמחה
ממלאה באור וכעת כבתה.
ואני, אל מול כל זה - נדרשת להיות לה לאם.
להכיל, לחבק,
לעודד, לכאוב,
להעצים ולאהוב.
13.12.2007
לאחר אחד-עשר ימי טלטלה
נדנדה רגשית, שלי-שלה,
מטה, מעלה ולמרכז
סוף ה'ביקור' הוכרז
אפשר לשוב הביתה!
מודרכת כיצד את הטיפול לתת,
אורזת חבילות,
אל האור יוצאת.
עגלה 'עמוסה'
משקל נוצה
גב דואב
וצינור ישיר ללב...
אנחנו בבית
כמה טוב לחזור הבייתה
אל המקום המוכר
האהוב
הבטוח
סוף סוף - אפשר מעט לנוח.
------------------------------------------------------------------------
המון דמעות נבעו לאחרונה מעיניי שלי
דמעות של עצב, חרדה
התרגשות וגם שמחה.
רוב נסיעותי לבית החולים היו דוממות,
רעש המחשבות מילא את ראשי, מלבדו לא יכלתי לשאת קולות נוספים.
נסיעה אחת הייתה שונה -
את המחשבות 'השתקתי' עם שירי הבוקר, שנבעו ממכשיר הרדיו...
עם השמע התו הראשון של השיר הבא, התמלאו עייני דמעות.
היו אלו דמעות גדושות, מלאות בעצב, התרגשות ובעיקר הרבה תקווה.
השיר שהושמע היה "ימים של שקט",
את השיר הזה הקדישו ושרו אחי הקטן ואשתו, במסיבת יום הולדת שנה של רוני...
"ימים של שקט"
הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה
הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים
הנה הם באים ימים של שקט
נצא אל החלון לראות
אם כלו כבר המים
אולי כבר יש באופק אדמה
זוגות זוגות
נצא זוגות זוגות
נביט אל השמיים
נחכה ביחד ליונה.
הנה הם באים ימים של שקט
אחרי שכבר איבדנו את הכל
תשב איתי עכשיו על המרפסת
תבכה איתי ביחד על אתמול
הנה הם באים ימים של שקט
שנינו כאן ביחד על ההר
המים כבר ירדו ויש כבר קשת
אפשר לקום, סוף העולם עבר.
ביצוע: לולה
מילים: ירדן בר כוכבא
לחן: אבי גרייניק
-------------------------------------------------------------------------------------
3.1.08
השבוע (או ליתר דיוק בשבועות האחרונים)
הפך רב משמעות המשפט: "צאו לנו מהורידים"...
צינורית ארוכה ולבנה,
התנחלה בוריד זאטוטה,
בחוזה הוסכם על שלושה שבועות
עם אופציה להארכה למספר יממות.
פרצוף עקום של חלוק לבן,
הביא למימוש האופציות כולן,
אך דבר לא הניס את הרוח הטובה,
זאטוטה קטנה למופת התנהגה.
הנה הבוקר הגיע השיא,
הגיעה העת את הצינורית להוציא!
קטנה אחת דומם שכבה,
לב ההורים התמלא גאווה
קטנה סקרנית כל תנועה בוחנת
חיש מהר פונתה ה'מתנחלת'.
התמלא ליבינו שמחה ורון
וליד הזאטוטה קשור כעת בלון....
סוף סיפור
תם ונשלם
הלוואי ולשניידר
לא נשוב לעולם.
-------------------------------------------------------------------------
האשפוז התרחש בחג החנוכה ובנר השמיני השתחררנו הביתה. מאז בכל שנה אני נזכרת בנס הפרטי שלנו והנר השמיני נחגג בניצחון אישי.
עבור רוני ה'זיכרון' הנראה הוא בדמות חרדת רופאים עד עצם היום הזה...
עבורי הייתה זו חוויה מטלטלת אך מכוננת, בה גיליתי כוחות שלא ידעתי כי קיימים בי...
כעבור כמה ימים 'נחתמתי' בפרדס ובתוכי עם מילים הללו:
תודה על שהכרת לי את אמך.
היא נולדה בדיוק ביום בו את הפצעת.
טריו שכזה, אשה-ילדה-אם, הופך כל יום חדש למעניין.
תודה שגילית בי נביעות של שמחה,
כוחותיה של האם עולים על אלה של ההיא.
תודה על כל אתגר,
על כל כאב,
על רגעים של התעלות.
תודה על שערכת לי עם עצמי עוד היכרות.
אמא
חברותיות, אהבת שירה, קצב ותנועה,
עקשנות, ונגע רע המאפיין לרוב את הבכורים שבחבורה - ריצוי ו'הוריות'.
היא מאד אוהבת סגול, אך תתפשר גם על ורוד,
היא אוהבת לאכול כמעט הכל וכשיש שוקולד בסביבה כל היתר 'נעלם',
היא מאד אוהבת ספרים, אך טלוויזיה ומחשב עוד יותר..
היא מאד אוהבת ימים של בית, אך מעדיפה בילוי עם חברים,
היא תגיד 'רציתי לומר', אך תשתמש גם ב'בא לי'-לפעמים,
ויש לה תשומת לב מרשימה לפרטים הקטנים.
התקופה האחרונה 'ביחסינו' איננה פשוטה, כילדה 'הורית' בעצמי, על החוויה הקשה שמתלווה לכך, החלטתי לאפשר לזו להישאר בת 4 וחצי ולהסיר מעליה את עול האחריות שהיא נושאת על כתפיה.
המסלול שאנו טוות יחד איננו פשוט. כל שהיה מוכר איננו עוד, והדרך מתהווה תוך כדי תנועה. הילדה ה'ממושמעת' שהייתה כאן מפנה מקום לילדה אחרת, הרבה יותר 'אותנטית' (עד כמה שאני לא מחבבת את המילה הזו), ופחות 'קלה'.
השבוע רוני הייתה חולה ובילינו את הימים בטריו, רוני, אורי ואני. הקסם שנעלם בעת האחרונה הגיח שוב ואיחה את שמעט נפרם.
רוני, שלא אוהבת שמדברים עליה מאחורי הגב, אישרה שאכתוב עליה ואף אישרה את התמונות (תוך ציון שהיא הייתה בוחרת עוד כמה ;-)).
לא יודעת מדוע דווקא היום...אולי בשל הטלטלה האישית שאני שרויה בתוכה, אולי בשל הכוחות שאני מגלה כי האמהות ממלאה אותי ואולי פשוט כי עכשיו הגיע הזמן של רוני, האהבה הראשונה שלי כאמא.
(טרי מהיום)
המשך שבוע טוב ובשורות טובות בלבד!
