היום, אני של היום, בת שנה...

9.6.11 - טיפול כימותרפי אחרון. שם ולא שם. כדור הרגעה ערב קודם, כדור הרגעה בבוקר. קבס רק מהמחשבה על העומד להתרחש בפעם השמינית. שמינית, אך גם האחרונה.
'מתה' להיות אחרי, או אולי יהיה נכון יותר לנסח, 'חיה' להיות אחרי.


מעורפלת, שוכבת, האחות מחברת, אני נרדמת. 
לא זוכרת מה בדיוק היה שם, רק למחרת מתעדכנת שאפילו לא העירו אותי כדי שאקרר את חלל הפה בקרח. הן חסות עליי ויודעות שזו הפעם האחרונה. האפטות כבר אינן מאיימות עליהן...או עליי. 
48 שעות של שינה, עם הפוגות למתן התרופות הממתנות את תופעות הלוואי. כעבור יומיים התאוששות מפתיעה. 
זהו, זה מאחוריי. אין שום צורך לספור לאחור 14 ימים עד לטיפול הבא... 
יומיים נוספים בתחושת הקלה...שמחה מתגנבת ללבי.
שבוע חולף והשמחה מפנה מקומה לחרדה איומה ועצומה. ספק גדול אוחז בי, האם באמת סיימתי?? האם באמת הכל מאחוריי?? האם כבר מותר לשמחה לפרוץ מעבר לגבולות המחשבה הכמוסה, הפנימית ?! 
כלי הנשק, התותחים הכבדים, כבר אינם בידי, מה יגן עליי אם כן?? היתכן עוד שארצה מהרעל האיום הזה? השיגעון וודאי אוחז בי...


שיחה עם הרופאה המופלאה מאשרת שהתגובה שלי נורמלית. שיחה מאוחרת, עם זו שהבריאה כבר מזמן, מחזירה אותי לגבולות השפיות. המשפטים שבראשי הם אלה שהיו אז בראשה באותם רגעים בלתי נשכחים, בתום המסע האישי שלה.


                                                                        -.-.-.-.-.-.-.-.-.-


9.6.12 - שנה חלפה. היום אני החדשה, בת שנה. כרך הנולד, לו השנה הראשונה היא המשמעותית בחייו, כך גם השנה הזו עבורי. 
שנה שאיננה דומה לזו שקדמה לה, או לאלה של החיים שלפני המחלה.
שנה של קצוות, שנה של התפרקות, שנה של בנייה מחדש, שנה של שחרור, שנה של ראיית אופקים ונופים חדשים, שנה של גבולות, שנה של למידה, שנה של חורבן, שנה של ויתור, שנה של כאוס, שנה של חרדה קיומית, שנה של הדברים הקטנים, שנה של העזרות, שנה של חוסר אונים, שנה של חולשה, שנה של חוסר שליטה, שנה של הבנה, שנה של הדיפה, שנה של ריחוק, שנה של אי בהירות, שנה של בחירות קטנות. 
שנה של הצלחה מתוך כישלון. 


בשנת ההחלמה הפיזית, הגוף נלחם כי אין ברירה, סכנת החיים מגייסת את כל הכוחות עד לניצחון. 
ההחלמה הרגשית, שבאה לאחר המאבק של הגוף (בתמיכת הנפש, כמובן), היא כתורה שאיננה כתובה. 
לעומת הגוף, לנפש 'יש ברירה'. היא שכחה מתי לאחרונה היא הייתה במיטבה, היא כמעט שכחה מהיכן נובעים כוחותיה ומהיכן הם מתמלאים. היא פגועה כשם שלא הייתה, ברגעים בהם הכל תלוי בה. 


אז מתחיל להיכתב סיפור החיים החדש, כמו מבראשית. קודם בשכיבה, המבט מחפש דמות מוכרת, שתלווה, שתתמוך שתסייע. אופקים חדשים נגלים, חלקם יפים מאין כמותם, אחרים מאיימים עד שיתוק. 
זוחלת את דרכי בנתיבים לא ברורים, חדשים, מתהווים עם ההתקדמות. רגע עומדת, אחריו נופלת חסרת כוחות להתרומם שוב. צעד צעד, באיטיות, בשהייה, לעיתים מחרידה-לעיתים מהנה, ברגעי החיים החדשים, במהמורות הדרך. 


סוגרת שנה ראשונה. לא תהיה עוד כמותה. סופה טוב מחציה לאין מונים.


והמזל, טוב.


:-)