i'm alive

שוב מגיע ה-9.6. עוד שנה חולפת ואני כבר פעוטה בגלגול הנוסף. 

שנתיים חלפו מאז הטיפול האחרון וממש כמו פעוט, שמחפש לעצמו עצמאות ומקבל אותה, כך גם אני, עצמאית יותר בבחירותיי, בעיסוקיי, בחלומות ואף במחשבות.
הנטייה האובססיבית של החרדה בעקבות המחלה וההבנה את שבריריות החיים, פינתה מקום לתקווה, לאמונה בדרך, ליצירת שגרה. הימים פחות מפחידים, המחשבות לא מעיקות בעיקרן והשקט הוא כבר לא זה 'שלפני הסערה'. 

לפני המחלה, הדבר ממנו פחדתי יותר מכל היה מחלת הסרטן. לא היה לv שם או גוף, אך היא הייתה בראש רשימת ה'פחד', אם יש דבר שכזה. 
לימים כשחליתי, על כורסת הפסיכולוגית' אמרתי שכעת, משהגדול בפחדיי התממש, לא יהיה לי ממה לפחד עוד.. באמת כך הרגשתי.  מוזר לגלות, אך המאבק במחלה לא אפשר לי לפחד ממנה, כי אם לנצח ויהי מה. 

אחר כך, השבועות הראשונים של האחרי, החודשים והשנה הראשונה, מלווים אימה מסמרת שיער, קוצר נשימה ובהלה נוכח כל אזכור הטיותיה או מונחיה של זו. היתבדתי. ההבנה של הסכנה הופכת ממשית יותר, עצומה וכמעט חסרת פרופורציות. המאבק הופך להיות רגשי. שאלות 'מקומנו בעולם' צפות, הרע הכאוטי והבלתי ניתן לשליטה הוא זה שצובע את הימים ואת התחושה. קשה לראות אור ויחד עם זאת, הגוף בריא. דיסוננס בלתי אפשרי להכלה כמעט, אך הכרחי כחלק מהמסע. 

אם דבר גילוי המחלה, 'זורק' את היישות, על כל חלקיה, אל האש, מעבר לחומות ההגנה האנושית, הרי שכשהאש דועכת, העשן עדיין ממלא את הריאות, מכביד על הנשימה, מקשה לראות מבעד. ואז, עם חלוף הימים, היופי של החיים נכנס אט-אט אל הקיום המאוּיַם ומבקש לאזן את התמונה. 
העשן מתפוגג, הבהירות נכנסת והיישות תופסת את המקום החדש שלה. על הגדר, רואה את מה שמעבר, אך יכולה גם לחיות ולבקש לעצמה בחזרה, את ההגנות המחיות, המאפשרות לחיות עם פחות פחד, פחות שיתוק, פחות סופיות. 

השנה השנייה הזו, שמסתיימת ממש בקרוב, היא זו של ההתעצמות, של ההבנה שאת מה שראיתי מעבר לגדר, מעבר לגבעה, לא אוכל אף פעם לעזוב. העיוורון לא ישוב.
אולי אף לא רצוי שאנסה, למרות שדווקא מאד ניסיתי לאורך השנה הראשונה, לחזור להיות כאחת האדם ה'לא יודע'. אולם, האמת הזו, לא רק מפחידה, היא מחברת כל כך למציאות, לרצונות האמיתיים, למאווים, לתשוקות ולחלומות ברי ההגשמה. 

אני עדה בחיי החדשים וחייה אותם. פוסעת בדרך חדשה, בוראת אותה ממש, אותה ואותי. 
לקחתי החלטה, לא לחכות. לא לפחד ממה שלא 'הורג', וממה שכן - לדעת להיזהר ולהיעזר. לבחור לקום כל בוקר עם חיוך, אל מציאות שהבחירות בה הן גדולות. הקבלה שהשליטה שלי היא אמנם 'מוגבלת', אך אף לא השמים הם הגבול לתחום החופש בו אני מחזיקה. 

לא מתביישת יותר
טועה ולומדת
מייצרת
חיה.

                                         

                                                     i'm alive