יום עצוב (זהירות, עצבות וכאב בפנים)

לא יודעת אם זה נהוג או לא, אך החלטתי להיות נאמנה לעצמי.
תכננתי הערב לכתוב פוסט קליל, המשלב התחלות חדשות, חדוות יצירה ולבלוב.
אבל המציאות הכתה והאופטימיות מפנה היום את מקומה לעצבות מה. 

האיש שהיה בן הזוג של סבתי בשנים האחרונות, נשם היום את נשימתו האחרונה, ונפרד מן החיים (תרתי משמע). 
התבשרתי על כך בעודי מבלה עם שתי בנותיי בבריכה. זה היה צפוי, אך עדיין מאד עצוב. כלל ועיקר כיוון שמבחינתי זהו כעין 'פרומו' לעתיד לקרות, ולא בעוד מספר רב של שנים. המבין יבין. 


אני בת 33. אמנם יש לי רק סבתא אחת, אך המוות לא היכה בי כה קרוב, עד היום. שיא נאה, בהתחשב בגילי ובהיותי תושבת ישראל מרובת ה'פוגרומים'. כשסיפרתי זאת לחברה היא התאפקה מלצחוק וביקשה להעניק לי כתר של כבוד. 
כבוד?
לא יודעת. לא עשיתי לשם כך דבר. זה פשוט לא 'קרה'. 
כעת זה כן. לא קשר דם, אך קשר הדוק מספיק כדי להכאיב כמו.
אני תוהה האם יש בניסיון להקהות את החושים, להקל על הכאב. 


כן, בקרתי בבתי קברות. את סבי איבדתי בהיותי בת שנתיים ו-11 חודשים. אין לי זכרון עצמי, אלא כזה שטוו עבורי הוריי וסבתי. כל ביקור זיכרון מעלה עצבות וכאב, הנובעים בעיקר מאובדן האפשרות להכירו, להכיר לו אותי, את אישי, את בנותיי.
ביקור הזיכרון הקשה ביותר היה עת בתי הבכורה הגיעה לגיל בו איבדנו זה את זו.
הידיעה עד כמה סבתי ואמי משמעותיות עבורה הציפה שאלות ותהיות לגביי חווית האובדן שלי כפעוטה בת רגע לשלוש. 

היום נאלצתי לספר לבכורתי, בת ארבע וקצת, אודות פטירתו של האיש, שרק לפני יומיים שוחחה עמו בטלפון, לבקשתה. 
תגובתה המילולית היתה: "אוף" ועצבות עלתה על פניה. 
לאחר מכן עלה מטח שאלות: "איך הוא מת? מי הרג אותו?", "איפה הוא מת?", "איפה הוא עכשיו?", "למה הוא מת???".
ושוב: "אוף".


כן, היא צודקת. גם אני מרגישה 'אוּף' וגם קצת OFF. או בעצם הרבה.




:-(