לא הכרתי את טלי במובן הברור של המילה, אך ידעתי אותה היטב.
אחות, שראתה הכל, דאגה ש'נפגש'. במקצועיות ורוך, היא ליוותה אותי בחודשי הטיפולים, מחדירה לוורידיי את אלה, שדאגו להרוס את שאיים להשמיד. מרעיל נגד מורעל, כשהגוף בתווך, נאלץ להתמודד, להלחם, לשרוד.
מיטת הטיפולים 'שלי' לא נותרה מיותמת. שבועיים לאחר לכתי, בריאה, או ב'רמיסיה', כפי שהמסמך הרפואי מגדיר זאת, 'תפסה' אותה טלי, אם לשלושה צעירים.
מצוידת באבחנה זהה, טיפול תואם ומציאות מורכבת, היא יצאה למסע שלה.
אותה אחות, 'תפסה' אותי במסדרון, בהמתנה לביקור שגרתי, כחודש לאחר סיום הטיפולים. בזהירות מה, היא ביקשה להיזכר בסיפוריי אודות הבלוג שאני כותבת, שיתכן ויסייע לחולה נוספת. נשימה או שתיים, מאוחרות יותר, היא שיתפה כי זו הזכירה לה אותי ואף 'שוכנה במיטתי'.
מספר הטלפון נכתב על פיסת נייר והועבר לטלי. חיכיתי לאותה שיחה ראשונה, שתפגיש בין זו שמסעה רק החל, לבין זו, שכאבי ההחלמה עוד מקננים בגופה, אך רוחה ניצחה, איתנה ונכונה לכאוב 'שוב' במלחמה נוספת.
אף אני, זכיתי לליווי של 'מחלימה', שאין שני לו. אין עוד מי שעשוי להבין, לנשום, לחיות, לכאוב, לדעת את גופה ונפשה של חולה נלחמת.
טלי התקשרה ומיד נוצר הקשר, זה המיוחד לשתיים שאחד מקשר ביניהן, אחד גדול, עצום, מפחיד.
מעולם לא פגשתי את טלי, לא ראיתי את דמותה האמיתית. זכיתי לשוחח עמה ארוכות, כשקולה היה ברשותה, ולהתכתב איתה כשלא.
קולה עוד מהדהד בראשי, לעיתים בגון מיואש ושואל, אך לרוב נסוך תקווה גדולה והמון אמונה. צעדיה במסע לא היו פשוטים, אך היא פסעה בעוז, מתארגנת מחדש נוכח כל בשורה, שינוי, חילוף, מצליחה להחזיק גם את הלא ברור והלא ידוע.
בראשית דצמבר קיבלתי את הבשורה לה ייחלתי, לה חיכיתי, שידעתי כי תבוא. טלי סיפרה שהיא נקייה! שהסתיימו הטיפולים כפי שהכירה עד כה, ונכונים אחרים, שנועדו רק למנוע הישנות בעתיד.. הסרטן היה ואיננו עוד!
כמה שמחה, כמה הזדהות, כמה נחת ושקט הגיעו באותו היום, החזירו את ה'חיים' שוב לפרופורציות, שמשומה גם לי לפעמים עדיין 'מיטשטשות'...
הילכתי באותו היום בריחוף, השמור לאלה שהצליחו להרחיק, ולו ברגע קט, את סוף ימיהם. היה זה 'שוב' יום הבשורה שלי...
ימים עברו וחג האור הגיע, חג של נסים. הצטערתי לגלות שטלי שוב מאושפזת, הפעם עם כאבים חזקים. המיקום הפיזי היה לי מוכר, אך משהו 'ביתק' את גבולות ההיגיון...
חרדה מלאה גם אותי. בירור יומיומי העלה כי אין שיפור.
פחד. דאגה.
המסרון האחרון היה ממני אליה, אי שם בחופשת חנוכה, ללא מענה.
ימים שאני מנסה ליצור קשר, ללא הצלחה. אין מענה בנייד.
הרגשתי שמשהו לא כשורה.
הבוקר הצלחתי להגיע לקו הטלפון בביתה. התבשרתי בקשה שבבשורות.
טלי נפטרה.
לאחת חלום, לשנייה סיוט.
ואין נחמה.
אחות, שראתה הכל, דאגה ש'נפגש'. במקצועיות ורוך, היא ליוותה אותי בחודשי הטיפולים, מחדירה לוורידיי את אלה, שדאגו להרוס את שאיים להשמיד. מרעיל נגד מורעל, כשהגוף בתווך, נאלץ להתמודד, להלחם, לשרוד.
מיטת הטיפולים 'שלי' לא נותרה מיותמת. שבועיים לאחר לכתי, בריאה, או ב'רמיסיה', כפי שהמסמך הרפואי מגדיר זאת, 'תפסה' אותה טלי, אם לשלושה צעירים.
מצוידת באבחנה זהה, טיפול תואם ומציאות מורכבת, היא יצאה למסע שלה.
אותה אחות, 'תפסה' אותי במסדרון, בהמתנה לביקור שגרתי, כחודש לאחר סיום הטיפולים. בזהירות מה, היא ביקשה להיזכר בסיפוריי אודות הבלוג שאני כותבת, שיתכן ויסייע לחולה נוספת. נשימה או שתיים, מאוחרות יותר, היא שיתפה כי זו הזכירה לה אותי ואף 'שוכנה במיטתי'.
מספר הטלפון נכתב על פיסת נייר והועבר לטלי. חיכיתי לאותה שיחה ראשונה, שתפגיש בין זו שמסעה רק החל, לבין זו, שכאבי ההחלמה עוד מקננים בגופה, אך רוחה ניצחה, איתנה ונכונה לכאוב 'שוב' במלחמה נוספת.
אף אני, זכיתי לליווי של 'מחלימה', שאין שני לו. אין עוד מי שעשוי להבין, לנשום, לחיות, לכאוב, לדעת את גופה ונפשה של חולה נלחמת.
טלי התקשרה ומיד נוצר הקשר, זה המיוחד לשתיים שאחד מקשר ביניהן, אחד גדול, עצום, מפחיד.
מעולם לא פגשתי את טלי, לא ראיתי את דמותה האמיתית. זכיתי לשוחח עמה ארוכות, כשקולה היה ברשותה, ולהתכתב איתה כשלא.
קולה עוד מהדהד בראשי, לעיתים בגון מיואש ושואל, אך לרוב נסוך תקווה גדולה והמון אמונה. צעדיה במסע לא היו פשוטים, אך היא פסעה בעוז, מתארגנת מחדש נוכח כל בשורה, שינוי, חילוף, מצליחה להחזיק גם את הלא ברור והלא ידוע.
בראשית דצמבר קיבלתי את הבשורה לה ייחלתי, לה חיכיתי, שידעתי כי תבוא. טלי סיפרה שהיא נקייה! שהסתיימו הטיפולים כפי שהכירה עד כה, ונכונים אחרים, שנועדו רק למנוע הישנות בעתיד.. הסרטן היה ואיננו עוד!
כמה שמחה, כמה הזדהות, כמה נחת ושקט הגיעו באותו היום, החזירו את ה'חיים' שוב לפרופורציות, שמשומה גם לי לפעמים עדיין 'מיטשטשות'...
הילכתי באותו היום בריחוף, השמור לאלה שהצליחו להרחיק, ולו ברגע קט, את סוף ימיהם. היה זה 'שוב' יום הבשורה שלי...
ימים עברו וחג האור הגיע, חג של נסים. הצטערתי לגלות שטלי שוב מאושפזת, הפעם עם כאבים חזקים. המיקום הפיזי היה לי מוכר, אך משהו 'ביתק' את גבולות ההיגיון...
חרדה מלאה גם אותי. בירור יומיומי העלה כי אין שיפור.
פחד. דאגה.
המסרון האחרון היה ממני אליה, אי שם בחופשת חנוכה, ללא מענה.
ימים שאני מנסה ליצור קשר, ללא הצלחה. אין מענה בנייד.
הרגשתי שמשהו לא כשורה.
הבוקר הצלחתי להגיע לקו הטלפון בביתה. התבשרתי בקשה שבבשורות.
טלי נפטרה.
לאחת חלום, לשנייה סיוט.
ואין נחמה.
