בהחלט סרוגה על זה

זיכרון ראשון, בו נרקם הקשר בין החוט לבין אצבעותיי שמור לשנות הילדות.
סבתא משמאלי, מלמדת, מסבירה, מנחה. 
לימים החוט עלה על מסרגה והועבר אט אט אל רעותה.
שורה אחר שורה התהווה לו הסריג התורן. פעם צעיף, ופעם.....צעיף. הראשון לבובה...השני לאדם. 

שנות הבגרות הביאו עימם את החיבה למסרגה בודדת. לא עוד חיפושים אחר רעותה האובדת...
יד אחת בפעולה, השנייה מלווה, ברכבת, על ספסל בגינה, בתור לרופא ומול המסך המרצד. 
האפנות מכתיבות את סוג התוצר, מפרחי דש, בובות מקושטות, שמיכות, שלים, שטיחים, פופים וסלסילות. 

זו האחרונה נעשתה במיוחד עבור אישה, שהיא גם אמא, גם עצמאית וגם מאד מאד מוכשרת, לדעתי:-).
עם בוא ריחו של הפסח, ליאת ורדי בר, האגדה העצמאית, קיטרה 'פייסבוקית' אודות חסרונה את מתנת החג הניתנת לשכירים. או אז הפך הסטטוס לדיון וקיטור משותף ,שהביא ליוזמה משמחת - החלפת מתנות חג בין עצמאיות. 
כך 'הכרתי' את סיון קנוולינה. 
לאור האתגר החלטתי להכין סלסילות קרושה מחוט טריקו, קטנות מספיק כדי לעמוד על שולחן העבודה של סיון, אם תרצה בהן שם. 

נכון להיום המסרגות ריקות, ממתינות לאתגר הבא, נהנות משאון מכונת התפירה, העומלת לצידן..