יום שני, 1 באוגוסט 2011

בנפשי

הבטחתי אי אלו פוסטים, אך הם טרם קיבלו אותיות ומילים.
ממש כמותם, תוכניות רבות אינן מתממשות עדיין.
המציאות, כך לעיתים נדמה לי, נפלה עליי באחת. כמו הושלכתי ללב ים, סמוך לעין הסערה, המים מלוחים וצורבים בעיניי הפקוחות.

יש רגעים בהם אני מעדיפה לעצום את העיניים - לצלול אל המצולות, אל השקט...

האינרציה תופסת מקום, מחייבת להתמודד, להמשיך, להיות, להתנהג. ממלאה ומקיימת, אך מעייפת, מתישה.
העייפות עמוקה.
לבלבול אין נראות. כך גם למחנק, שלעיתים אוחז בגרון.

הבלבול הפנימי זולג גם אלי חוץ, מבלבל את הסביבה.


-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-

בינות הבלבול, השבוע התקיים רגע קסום ומרגש, בו הבנתי כי בתוך כל הכאוס, אני מצליחה להראות גם 'מובנת', לפחות לאחד יקר במיוחד.

בבוקר שגרתי התיישבתי ליד שולחנו של זוגי ומצאתי על השולחן מעטפה ממוענת אליי. מאחור אין זכר לשולח.
פתחתי ונגלה אלי דף A4, כתוב משני צדדיו כעמודים מספר. דפוס שחור על דף לבן, עם כותרת:

13/6/11
.4X6X6. 

הפכתי בו מבלי לקרוא את המילים, תוהה עם זכיתי לאחד מאותם מכתבי שרשרת?!
התיישבתי על הכסא והתחלתי לקרוא את הטקסט.
עד מהרה הדמעות הציפו את עיניי, אחר כך את פניי ומשם אל הבגדים. כנחשול של מי הים אליו נזרקתי, מלוח, מרפא.
ביקשתי את רשותו של הכותב לפרסם ולשמחתי קיבלתי אותה.
טקסט כזה ראוי שיפורסם ברבים, ראשית בשל טיב כתיבתו, ושנית בשל דיוקן של המילים לתאר תקופה, לאפיין מצב ולקדש קשר.
הרי הוא לפניכם:



הוא לא מצליח לדבר איתה. כבר חצי שנה בערך שהם לא מדברים באמת. סתם שיחות חולין תפלות. וגם לא לעיתים תכופות. איך הולך במסעדה. מה שלום הקטנות. עוד מעט הוא אמור לקבל תלוש נוסף והם יוכלו ללכת כל המשפחה לחגוג כשזה ייגמר. איזו מחווה יפה ורדודה. שום דיבור אמיתי. שיחות אמיתיות, מעמיקות, עם כוונה ודאגה אמיתית. וזה לא שחסר להם על מה לדבר, היו המון נושאים שנגעו לשניהם שאפשר לדוש בהם שעות. כמעט כל שבוע צץ משהו חדש במשפחה הזאת. הריון פה, בגידה שם. לא חסר. וזה לא שהוא לא רוצה לדבר איתה, הוא רוצה מאוד. היא כזאת שאפשר אשכרה לדבר איתה, בלי גינונים ופסון. כזאת שבזמן שתדבר איתה על משהו אישי וכואב היא תוכל לשים עלייך יד מלטפת מבלי שזה יהיה מביך או מטופש. מישהי שיכולת לבנות עליה שתקשיב ושלא תעביר ביקורת...אולי ביקורת בונה מידי פעם. אחת שמדברת בגובה העיניים, וגם שותקת בגובה העיניים אם צריך. שמבינה מבלי להבין.

הוא פשוט לא מצליח לדבר איתה. לא בגללה, חלילה. בגללו. הוא פוחד ממנו פחד מוות, דו-משמעי ככל שזה יהיה. בכל פעם שהוא רק מנסה להשחיל מילה הוא בא ותופס אותו בגרון. לא הוא עצמו, הפחד ממנו. פחד משתק כזה שמונע ממנו להתקרב אליה ולתמוך כמו כל האחרים. זה ידוע שזה לא מדבק או משהו כזה. והוא יודע את זה גם, הוא לא אידיוט. הוא יודע שאם הוא רוצה הוא יכול להתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות ולא יקרה לו שום דבר. אבל הוא לא רוצה. מעדיף שלא לנגוע בה. שלא תרגיש איך הוא רועד בכל הגוף. שלא תבחין בחששות שלו. יש לה מספיק בעיות על הראש מבלי כל החרדות שלו. והוא בכלל לא מבין למה הוא פוחד כל כך. ממה בעצם יש לפחד פה? בסך הכל שישה סנטימטר על שישה סנטימטר על ארבעה סנטימטר. כמה ימים אחרי שהיא סיפרה לו, הוא לקח נייר מדפסת לבן וקיפל אותו במעיין אוריגאמי מצ'וקמק לצורה במימדים האלה. יצא משהו גדול יותר מקופסת גפרורים, קטן יותר מקובייה הונגרית. לא פחות דליק והרסני, מסובך ובלתי פתיר בעיניו. הוא מעך את הנייר בידיו וזרק לפח. הלוואי והיה יכול לעשות את אותו הדבר עם המקור. לתלוש אותו ממגדל השן שבבית החזה של אחותו, בין הלב לצלעות. לכווצ'ץ' אותו חזק בין האצבעות שייצא לו כל המיץ. הוא דמיין אותו כמו מר גמיש שאוטוטו מתפוצץ ומפזר אבקה לבנה בכל מקום. או כמו מפלצות הגומי הצבעוניות שאח שלו נהג לאסוף, אלה שיש להן חור בתחתית בשביל לשים על הקצה של העיפרון. עם חיוך מרושע וזרועות ארוכות. למרות שכנראה הוא לא נראה ככה כלל. אין סיכוי שלמישהו שקוראים לו הודג'קינס יש שיניים חדות וקוצים בכל הגוף. הודג'קינס זה יותר שם של פקיד בנק ממורמר מקיימברידג' שלא מצליח לסגור את החודש. או איזה איל הון טקסני שגר בחווה רחבת דונמים ומחזיק במניות של חברה מובילה לייצור כלי נשק. בטח יש לו שפם לבן וכובע צילינדר, כמו הבחור מהמונופול. מטיל את הקוביות, שולח את החיילים שלו לשיטוטים ברחביי הגוף. בודק באילו איברים כדאי להשקיע ורצוי לקנות. בוחר איפה אפשר להקים שכונות חדשות ולבנות עוד בתי מלון לגרורות שלו.

אז למה לו לפחד מאיזה הודג'קינס אחד, שמסתובב עם פפיון ומקל הליכה מגונדר? זה ברור שהיא לא פוחדת ממנו. עוד באותו הערב בו היא סיפרה לו, היא הייתה חזקה ומנחמת בעוד שהוא פרץ בבכי בין זרועותיה. בכי משתלח ששמור לרוב לאנשים שהגורל מכה בהם בצורה אכזרית כל-כך, ולא לאחים שלהם. הוא הופתע מקור הרוח שהיא גילתה. מעיין שלוות נפש ששרתה עליה, רוגע וחוסן נפשי ששידרה מולו בזמן שניגב את הדמעות. בכלל, עד היום הוא לא ידע איזה אומץ יש לה. כמה כוחות היא מאחסנת. רק תראו מה היא עושה בכדי שיעזוב אותה בשקט, החרא הקטן! מחלישה את גופה על בסיס דו-שבועי. מתפרקת לחתיכות ומאחה את השברים כל פעם מחדש. דוחפת לעצמה חומרים שטניים ומייסרים ששולחים אותה למיטה במקרה הטוב, ולשירותים במקרה הפחות טוב. נעשית חולה יותר, בשביל להבריא. ובזמן הזה כולם שם מסייעים, כל אחד בדרכו שלו; בייביסיטר על הקטנות. בישולים וניקיונות. תקתוק עניינים בבית חולים. אוזן קשבת וכתף חמה. כולם, חוץ ממנו. אולי הוא זורק שיחת טלפון פה ושם. גם כן שיחה.

ועכשיו זה נגמר. הודג'קינס התרושש. היא הביאה אותו לפשיטת רגל. לא נשאר לו אפילו שטר ירוק של שקל, עם תמונה של הרמב"ם. הוא מכר את כל בתי המלון האדומים שלו. משכן את הנכסים; מהרחובות הכי מעפנים באילת ועד לדיזנגוף בתל אביב. אפילו את כרטיס היציאה החופשית מהכלא שהסליק, טמן חזרה בחפיסה, ופרש. יצא מהמשחק. גיים-אובר. הוא הפסיד והיא ניצחה. ניצחה בגדול. בענק.

ועדיין...קשה לו. הוא מקווה שזה יעבור לו עם הזמן. בטוח שזה יעבור לו. הוא יעשה הכל כדי שדברים יחזרו לקדמותם. ברגע שהיא תחזור לעצמה סופית. תרגיש חזקה יותר, תהיה ערנית יותר, תגדל שיער. הוא יתחזק ויתעורר ויגדל בעצמו. אז עד אז, אני עוזר לו. הוא לא ביקש ממני לכתוב במפורש משהו בשמו, אבל אני מרגיש שאני חייב לו טובה עוד מהצבא כשעשיתי לו בעיות עם היציאה לקורס מפקדים. ואחרי כל הבלגן שהתקופה הזאת עשתה לבית שלי, הרעידה את החדרים ומוטטה לי קירות, החלטתי להתערב. אז שתדעו לכם, ובעיקר שתדעי לך את, שהוא מטורף עלייך. חולה עלייך, מת עלייך. בעצם עדיף; מחלים עלייך, מבריא עלייך. הוא לא יודע מה יעשה בלעדייך. בגדול הוא לא יודע לעשות הרבה דברים (רוב הזמן הוא רק עושה את עצמו), אבל בלעדייך? כלום! אפילו לקשור שרוכים עם לולאה אחת כמו שצריך זה גדול עליו. את עזרת לו להפוך למה שהוא היום, שזאת באמת עבודה לא רעה. ברור שיש מקום לשיפור, אבל אף אחד לא מושלם. חוץ ממך. בעיניו לפחות, לי אין ממש דעה בנושא.

טוב, עשיתי את שלי.

בכבוד רב,

נחצ'ה, הגמד שגר בלב של אח שלך.

 
 
אשריי שזכיתי לאח צעיר, רגיש ומרגיש שכזה, לקשר בלתי אמצעי וחסר תנאים, לנראות ולאהבה שכזו.
 
וכשם שכתב עליו עצמו, כך גם אני בדיוק:
"ועדיין...קשה לי. אני מקווה שזה יעבור לי עם הזמן. בטוח שזה יעבור לי. אני אעשה הכל כדי שדברים יחזרו למסלולם. ברגע שאחזור לעצמי סופית. ארגיש חזקה יותר, אהיה ערנית יותר, אגדל שיער. אני אתחזק ואתעורר ואגדל בעצמי."
 
 
תודה על הרגישות הזו שבך, היכולת להבין בדיוק איפה אני, גם ללא מילים. תודה שכתבת ושיקפת לי את עצמי.
 
אוהבת אותך הרבה מכפי שמילים יכולות לתאר.
אחותך.

28 תגובות:

  1. אין מילים. בכלל. רק קוצר נשימה :)

    השבמחק
  2. קראתי פעמיים, פעם ראשונה הדמעות הציפו את עיני, המילים לא איפשרו לי לסיים אז קמתי מהמחשב, שתיתי כוס קפה וחזרתי כדי לקרוא בשנית. גם בפעם השניה דמעות הציפו את עיני, היכולת הזו שלך ושלו ליצוק כל כך הרבה אהבה, איכפתיות, חמלה ואמפטיה לתוך המילה הכתובה ריגשה אותי. תודה על ההצצה הכל כך אינטימית הזאת שהשאירה אותי מחייכת אל החיים מלאה בציפיה ליום הזה שרק החל ומה שהוא טומן בחובו.

    השבמחק
  3. נותרתי ללא מילים. הוא אמר הכל, הגמד שבלב של נחצ'ה.. הדמעות מציפות והמחשבות רצות, ובהן אחת במיוחד - שזה פרק הסיום בספר הזה. מעכשיו מתחיל הספר הבא, זה עם הכריכה הורודה, הפרפרים, הציפורים והלבבות. קיטש במיטבו, בדיוק כמו שאנחנו לעיתים אוהבות...
    מאחלת לך כל מה שתאחלי לעצמך, בריאות, אושר, אהבה.
    ולאחיך תאמרי שאין כמוהו בכל העולם.
    ♥♥♥
    יעל.

    השבמחק
  4. אני מוצפת דמעות וקשה לי להגיב ,מרוגשת עד קצות האצבעות.

    השבמחק
  5. ואו...חזק! מרגש בטירוף. זכית, באמת :)

    השבמחק
  6. וואו!!! איזה כשרון, איזה מרגש, כמה עמוק. כנות צרופה. מאוד החיים. כמה כח יש למילים, כמה תבונה יש לרגש.
    תהנו אחד מהשני, ובעיקר תקבלו עוצמה אחד מהשני.
    אוהבת מלא,
    שירי

    השבמחק
  7. פוסט מרגש כזה מחייב "אזהרת דמע" בתחילתו. יש לקוחות בחנות, לא נעים...(:

    השבמחק
  8. שלושתכם(שלא ייעלב נחצ'ה) ביחד, וכל אחד לחוד מילאתם את ליבי בכל כך התרגשות, המון הערצה- אחיך הוריד אל הכתב כ"כ הרבה אופי, אינטיליגנציה, רגש ואהבה -אשריכם שזכיתם האחד בשני ואני בטוחה שעם סיום תקופת הפיצוי (נדבקתי) תקופה חדשה תתחיל מלאה באושר, בריאות ורביד מחודשת אבל נפלאה כמו תמיד.

    השבמחק
  9. אני מחפשת מילים שלא ישמעו כמו קלישאות ולא מוצאת. כי זה או לחיות שם את החיים האלה במלא העוצמה, או לעמוד מהצד ולהתפעם. והתפעמות זאת קלחשאה.
    רק שתהי בריאה כבר. כל כך בריאה שתוכל להיות אפילו חלשה או מסכנה או מתפרקת. כן, עד כדי כך בריאה.

    השבמחק
  10. וואו!
    כ"כ מרגש וכ"כ חכם וכ"כ כתוב טוב!
    אחיך צריך לבקש מנחצ'ה שיכתוב לעתים קרובות...

    השבמחק
  11. קראתי...
    כל משפט פעמיים, כי פעם אחת לא מספיקה...
    איזה קשר ראוי להערצה, ריגשת אותי עד דמעות ואת יכולה למסור את זה גם לאחיך...
    זכיתם בקשר מיוחד, תודה לשניכם על שיתוף כ"כ אמיתי של רגעי חיים מופלאים.
    שתהיה פריחה מחודשת בקצב שמתאים לך מלאה בבריאות והמון אושר.
    נשיקות יקירה,
    Smadar - LoolaB

    השבמחק
  12. מדהים, כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה משמעות במילים.
    את מוקפת באנשים נפלאים, שיודעים להעריך אותך, וזה מאוד חשוב.
    כל הכבוד לאחיך ולנחצ'ה על היכולת ככה להביע ולהיפתח, ולאפשר לך להתבונן פנימה אל עצמך ולמצוא גם בתוכך את האהבה הזו.
    חיבוק.

    ענבר.

    השבמחק
  13. מרשה לעצמי להגיב הפעם, לאורך כל הפוסטים שלך נשארתי כסמויה, המזדהה עם כל מילה.

    חיה את "החיים האלה" כבר שנתיים מלווה את בעלי במסע המורכב הזה . ופשוט נדהמת כל פעם מחדש איך את , ונחצ'ה מוצאים את הזמן להרגיש , לחפש ולמצוא את המילים הנכונות לרגשותיכם.

    חיזקי ואימצי כי הצלחת במלחמה (אנחנו בצד של מפסידים) אני הרווחתי במלחמה הזו את בעלי כמו שבשום מצב לא הייתי מכירה ומרגישה - זה מה שמחזק אותנו ביום יום. את מסתבר הרווחת את אחיך....

    למרות שלא מכירה שולחת חיבוק ענק.... :)

    השבמחק
  14. כמה רגש, חוכמה ואהבה יש במילים האלה שכתב אח שלך, אה, סליחה - נחצ'ה :)
    שולחת חיבוק ענק.

    השבמחק
  15. בולי שלי! אוהבת, מחבקת ובעיקר מתגעגעת אלייך גיבורה אצילה שלי!! חזרתי בשנית על מנת להגיב לרשומה שהעיניים לא נותרו יבשות לאחר קריאתה.
    הגמד שדר בליבו של אחיך, הוא אציל, מרגש ומדהים ברמות שמזמן לא התרגשתי כך. אשרייך על שזכית באח יקר כשלך, בורכתם בזכות שניתנה לשניכם לחוות קשר מיוחד שכזה, שאינו מובן מאליו כלל.
    חזקי ואמצי יפה שלי, קחי נשימה עמוקה ובעיקר את כל הזמן הדרוש להתאוששות מלאה.
    אנחנו כאן תמיד בשבילך, גם אם בשקט, גם אם וירטואלית, גם אם לא נפגשים בתדירות גבוהה, אבל תמיד כאן!!!
    אוהבת ומחבקת חיבוק דב חם, רותי.

    השבמחק
  16. עד היום הייתי קוראת סמויה, אבל לפוסט מרגש שכזה אי אפשר שלא להגיב.
    ריגשתם אותי עד מאוד!

    השבמחק
  17. ללא ספק ההורים שלכם עשו עבודת הורות מצויינת ראויה לשבח.
    אני לא מכירה אותך באופן אישי ועל כך מרגישה פספוס אבל מודה על האפשרות להצצה לפרטיות הזו שלך ומאוד גאה בנחצ'ה על היותו אח למופת, הלא שם את מוצאת הרבה חוזק ואופטימיות להמשך חיים ארוכים ובריאים.
    מברכת את כולכם בבריאות שלמה!!
    מכל הלב
    שולי
    SHOULYHZO1

    השבמחק
  18. איזו צמרמורת.
    כמה חום ועוצמה יש במכתב הזה.
    זכיתם שניכם שיש לכם כזה קשר וכזו יכולת לגעת האחד בשני. מדהים איך לשניכם יש רגישות כל כך גבוהה ויכולת כתיבה וניסוח יוצאת דופן.
    עם כזה גב חזק, את יכולה לנצח הכל.
    את לא תחזרי לשגרה, את תבני לעצמך שגרה חדשה, שמתאימה לך יותר .... וזה לוקח זמן.
    חיבוק גדול
    שרון

    השבמחק
  19. הילד שלי נבהל: "אמא למה את בוכה? מה קרה?"
    אני: "לא קרה כלום. בעצם קרה. משהו טוב!"
    הילד: אז למה את בוכה?..."
    איך מסבירים שהדמעות זולגות מהתרגשות, אולי אפילו מפורקן מסוים, אולי גם קצת, עדיין, מדאגה?...
    בולי יקרה שלי, המכתב הכל כך מרגש הזה של אחיך מעיד, אפילו יותר מה PET על כך שהחיים זורמים לכיוון הנכון, להחלמה המלאה, זאת שמעבר לפיסי. החלמתך את והחלמת הסביבה האוהבת (הכל כך אוהבת) הפנמת מה שהיה והשחרור ממה שהיה זה השביל שלכם עכשיו. שביל שלפני חצי שנה יכולנו רק לקוות שתגיעי אליו והנה, את כאן ולגמרי לא לבד, אלא עם המון אנשים שאוהבים אותך והיו כל כך חסרי אונים בכל החודשים האחרונים. אשרייך שזכית בחיים ובכאלה שותפים לחיים.
    אוהבת אותך המון ומעריצה את נחצ'ה (שעשה מעשה כל כך אמיץ כמו להביע חולשה).

    השבמחק
  20. אח, איזה אח!אשריכם שהתברכתם אחד בשניה :-)

    השבמחק
  21. נותרתי ללא מילים ..... כל כך הרבה רגש ,חום , חוכמה ואהבה יש במילים האלה
    חיבוק

    השבמחק
  22. מפעים.
    מרגש.
    מצמרר.
    מזיל דמעות.
    משובח.
    רגיש.
    חכם.
    נוגע.
    אוף, מה שהנחצ'ה הזה עשה לי... אני עוד אחזור לקרוא אותו, אבל בינתיים, אתם אח ואחות נפלאים, ביחד, וכל אחד לחוד!
    ומעבר לזה, אהובה, זמן זמן זמן... יהיה טוב, אני יודעת!

    השבמחק
  23. מרגש וכנה כל כך. זכית והוא זכה. איזו אחאות כנה ואמיתית.

    השבמחק
  24. אנחנו לא ממש מכירות.....החלפנו היום כמה מילים במכירה אצל נתנאלה ("החלפת אינפורמציה".....פוגי נעים....סטודיו פעם רמת רזיאל)....נכנסתי לבלוג שלך....קראתי....התרגשתי עד דמעות מהקשר המיוחד שלך עם אחיך....מיכולת ההבעה......מהכנות.......מהבשורות.....מאחלת לך המון המון המון המון בריאות ואושר מגיע לך..... שגית מנקודות

    השבמחק
  25. הדמעות מציפות את העניים, לא הצלחתי להתאפק, אבל את היבבה שכמעט פרצה מגרוני הצלחתי להחניק... למרות הכל הבן יושב מול המחשב (הנוסף) לצידי!
    אחיך המקסים ביטא בצורה מדהימה את חוסר האונים והכאב שנושאים בליבם הקרובים והאוהבים של העובר הייסורים!
    מקריאה בין השורות... זכית במשפחה מדהימה!
    מאחלת לך החלמה מהירה ושלמה.
    אוריניו

    השבמחק
  26. wow!!! מילים עוברות אצלכם במשפחה כחוט השני.
    בולי, יש לך משפחה מדהימה, ואתץ מוקפת אנשים שאוהבים אותך (:
    זה מחזק ומרגש כל פוסט מחדש (:

    יעל (יותר מסתם)

    השבמחק
  27. את לא מכירה אותי, ואני לא אותך, אבל נהניתי לראות מדי פעם את יצירות האמירוגומי שלך, ועקבתי מרחוק.
    כבר חודשים שאני נכנסת לבלוג וקוראת שוב ושוב את פוסט המדהים הזה, אבל יוצאת בכאב בטן, כי באתי לראות אם את בסדר, ומה שלומך, ואינני יודעת.
    לא רוצה חס וחלילה להיכנס לחייך הפרטיים ואת כמובן לא חייבת לי כלום, אבל אולי תציצי לרגע ותכתבי שהכל בסדר?

    השבמחק