יום שלישי, 8 באפריל 2014

אמא מפעילה

שוב חלף הרבה זמן מאז הייתי פה.
על כך אומר, 'שוין', לחיים יש את הקצב שלהם ועבורי, לכתיבת פוסטים, או פרסומם, דרושים עוד חצי חיים :-P

החורף הסתיים, ועמו מסיבת יום ההולדת בניחוח תות של קטנתי. היה לנו פורים, יריד ושפע סדנאות.. חצאי אירועים כבר כתובים, חצאים אחרים עוד יגיעו, עם תמונות מפתות והמלצה אחת משגעת! מבטיחה. 

בינתיים, האביב פרץ לדלת פתוחה, עם ניחוח פריחת עץ הלימון וניצני הרימון בגינתנו. הפסח עוד לא הגיע, אך הגנים ובתי הספר יצאו לפגרת האביב.
יש להודות שאין שם הולם מזה עבור 'חופשת הילדים', לא אלה שבקייטנות, צהרונים ומסגרות פרטיות. אלה ש(ללא ביקורת, אלא תיאור מציאות), נפלטו לשבועיים וחצי (!!) מהמערכת, אליה חוזרים לדקה ורבע של חזרות סופשנה.
נו, שיהיה.

מסורת מבורכת, שמלווה אותנו זו השנה השנייה, בשבוע החופש הקודם לחג הפסח, היא קייטנת אמהות מפעילות. מניין הילדים עומד על ארבעה או חמישה, עם ספיחי אחים ואחיות לסירוגין ( ;-) ). בכל בוקר נפגשים כל הילדים בביתו של אחד מהם, והאם הופכת למפעילה ליום אחד. אם לדייק, מפעילה לחצי יום ;-) או חצי מפעילה לחצי יום :-D.

תורנו הגיע הבוקר. שלא כבשנה שעברה, לא ערכנו הכנות מקדימות מרשימות, וה'רוני' הפרטית שלי סמכה על ההתנסויות האחרונות של אמא שלה, כדי למלא את היום.

פתחנו בארוחה צרפתית מתוקה. בגרסה הישראלית שלה היא קרויה 'לחם מטוגן' (לפחות כך נקראה בבית ילדותי). הפרנץ' טוסט הוגש עם מייפל טבעי, קצפת ביתית ונוטלה תעשייתי :-P.
נרשמו אושר גדול ושמחה בנקודות אדומות.



מיד לאחר הזלילה למדו החברים לסרוג על האצבעות. מדובר בטכניקה פשוטה יחסית, המתאימה לרב הילדים מגיל 6 ולאחרים אף לפניכן. את מלאכת סריגת האצבעות אני מעבירה כחוג בבית הספר הדמוקרטי של בתי, בהתנדבות מזה כחודשיים, ונרשמה השתתפות גם של הבנים שבחבורה, בהנאה מרובה והתמדה. לכן, כל מי ששואלת את עצמה אם זה מתאים גם לבנים, התשובה היא כן!
הפעם סרגנו בחוט טריקו, הכה פופולריים בשנים האחרונות. התוצרים העיקריים היום היו שרשאות, צמידים, חגורות וסרטים לשיער. 










הילדודים השתעשעו גם תוך כדי העבודה.











קטנתי, בת הארבע הצליחה אף היא לסרוג על אצבעותיה. (שימו לב ללשון, המסי
יעת לריכוז ;-)). נדרש יותר תיווך, וליווי, אך ההצלחה מרשימה.

 





סיימנו עם הסריגה ועברנו, לבקשת הקהל, לאיפורי פנים ותסרוקות.

כל ילד וילדה בחרו דמות, התאימו לה איפור ועיצוב לשיער ועמדו ב'תור'.
כל הדמויות השתלבו לאחר מכן במשחק דמיון, שהיה מרגש ומופלא לצפייה מהצד. לא ממש צפיתי, רק הצצתי ;-)

אחת הבנות בחרה להיות פיה


אחרת,  ערפדית



רוני בחרה להיות חצי רובוטית חצי אישה מקומיקס



הזכר שבחבורה בחר להיות 'אל' (הוא הנחה בדיוק איזה איפור רוצה ואיפה)


ואורי הקטנה בקשה להיות מלכה ובחרה באיפור של 'כתר' זהוב.



אי אפשר בלי תמונה קבוצתית וכמה פוזות..









עולם של אופל, התערבב עם עולם הפיות, הומצאו מכונות מעבר בזמן ובין עולמות..כישופים ומשאלות..

בשעה 14:00 הפכו שוב הגיבורים לילדי מציאות..והתפזרו לבתיהם, משורשרים וענודים תכשיטים סרוגים.

היה לנו אחלה-בחלה של בוקר ועוד יום חופש עבר לו.


-.-.-.-.-.-.-.-.-

מאחלת לכולכם, חופש שמח ויצירתי, 
חג משפחתי מהנה, דל 'טלנובלות משפחתיות' ורב טעמים וריחות.

נתראה שוב בקרוב, עם פוסט יומולדת בטעם תות, הדרכת שתי תסרוקות חדשות ועוד הפתעות.



ומילה קטנה על הקשר בינינו;-) פעמים רבות אני נשאלת מדוע לא רואים או מוצאים את העדכונים שלי בדף הפייסבוק.... אחת הבעיות שמתבררת פעמים רבות, היא העובדה שלמרות ה'לייק' שעשיתם לדף העסקי, לא מסומנת ב V, האופציה 'עוקבת' או 'סמני התראות'.
אז, סמנו ב-V ותשארו מעודכנים :-)
https://www.facebook.com/ravidpelegstudio


תודה לכם שאתם איתי, 

רביד









יום רביעי, 12 בפברואר 2014

סרוגה עליו באהבה

א.ה.ב.ה

אני אוהבת לאהוב, בכל ימות השנה, לא רק בימים האלה שהחללים הציבוריים מתמלאים ורוד, מנצנץ, שמאלצי ומדבק. 

                   ***
אוהבת את השמש ואת הירח גם, 
אוהבת את הנמש, והקמט ששם. 
אוהבת את הרך, ולפעמים גם ת'מורכב, 
אוהבת שנפלא, במיוחד כשהוא 'מוזהב'.

אוהבת לאכול, כל מה שטעים, 
אוהבת לחרוז, גם על חוטים. 
אוהבת כשלבד, אז המבט הוא פנימה, 
אוהבת את היחד, ושקוראות לי 'אמא'.

אוהבת לארגן, ויש הרבה מה,
אוהבת למתן, זה לא עולה מאומה.
אוהבת לדבר, חפירות זה הכי אין!
אוהבת לשתף, בחיי שזה מטעין.

אוהבת מנצנץ, עם פייטים וכזה, 
אוהבת לפרגן, מגלה שזה מרזה.
אוהבת ברצינות, ללא עיגול פינות, 
אוהבת ת'חיים - עטופים כמו מתנות.

                     ***

עם כל האהבה הזו בלב, החלטתי להחליף את שתחת ישבננו ומעל הדומינו.

כיסוי סרוג ישן הוחלף בחדש, ואחת מיוחדת, שממש במקרה היום חוגגת, זכתה את עצמה בסדנת סלסלות טריקו מתנה, לאחר שהייתה הראשונה שגלתה שמדובר בסרוג לטובת שרפרף!

זו התמונה כפי שפורסמה בפייסבוק, בצירוף שאלת 'מה נסרג?':

Racheli Gazit, את מוזמנת ליצור עמי קשר, תרתי משמע ;-) !

וכך הוא נראה בסוף העבודה..




וכשחוטי טריקו מלטפים לי את הידיים, אני לא מסתפקת בתוצר אחד, ולרגל ה-valentines day' הורוד-ורוד הקרב בשישי, סרגתי גם כמה לבבות וסלסלה מרובעת מתקתקה..





עד כאן לפוסט מלא אהבה, דביקה אולי, אך מקווה שגם מדבקת ;-)


תודה שאתן איתי, 

רביד 





נהנתן? לא נהנתן? ספרו לי :-)







יום שני, 10 בפברואר 2014

אריאל, בת המצווה הקטנה ;-)

יש מן קסם שכזה, ברעיון, שתחילה תופס מקום במחשבות, מקבל צורות שונות ומשתנות, עובר מן המחשבה אל אוזנה של אחרת, מקבל שם, מקום ואפילו שעה ו'הופס' - הופך לתוצרה מוגמר, בעל תוקף וזהות.

זוכרים את פוסט שיתוף הפעולה, שהביא להגרלת מועמדת ליום צילומים לקראת בת מצווה ? 
ובכן, אריאל, לא ידעה שאמה, אסנת, נרשמה להגרלה. אסנת, לא ידעה שתעלה בהגרלה, ועוד יותר מזה, לא ידעה, כמוני וכמו אנדה יואל (להלן הצלמת), שגם מרפי נרשם להגרלה, ולא התכוון לוותר, למרות שלא עלה בגורל.
בעצם, בגורל הוא דווקא כן עלה... ;-)

שלושה מועדים שונים נקבעו ליום הצילומים הנכסף. שלג ירושלמי דחה האחד, מחלות חורף דחו האחרים ולבסוף, כנגד כל הסיכויים (כמעט), נפגשנו כולנו בסטודיו רמתגני, לבוקר של תסרוקות, צילומים וחמציצים :-).

אריאל, נערונת שובת לב, רגישה ושקטה, הגיעה מבוישת, אך עד מהרה נכנסה לעניינים והפיצה חיוכים.
כשם שתפקידו של שלמה ארצי, 'לנגב את הדמעות', תפקידי שלי היה 'לצמת את הצמות' :-).
שאלתי את אריאל בדבר תסרוקת החלומות שלה ומשקבלתי יד חופשית, צררתי את שערותיה לצמת קשת, כשמאחור שיערה הריחני והמלא, נשאר פזור.





לאחר כמה צילומים בתסרוקת הנוכחית, הורמה יתרת השיער לכדי תסרוקת UPDO.



כיאה לנסיכה, בקשה אריאל תוספת מנצנצת ובחרה לשלב פרפרים ופרחים בשיערה..







התסרוקת הבאה שאריאל בקשה, החלה כגלגול דמוי צמה בצדו האחד של הראש, בצמה הולנדית מצדו האחר, ושילוב של השניים בצמה משולשת, מגולגלת בצד הראש.






עם תום צילומי הפנים, יצאנו לצילומי חוץ.
אריאל זכתה לכמה 'טאץ' אפים', לרוח נעימה.... 







 ולטעימת חמציצים :-)



היה תענוג גדול לסרק את אריאל, להגשים את חלומה הוויזואלי ולראות את החיוך ושביעות הרצון, נמרחים על פניה :-) אאחל לך, אריאל, ולאמא אסנת, שחגיגת בת המצווה שלך, שתתקיים בקיץ הקרוב, תהיה מהנה, מספקת וגשר איתן בין תקופת הילדות להתבגרות.

תודה לאנדה יואל, על שיתוף הפעולה, התמונות המקסימות והאירוח בסטודיו ! 



אהבתן את שרואות עיניכן? אשמח לקרוא אתכן בתגובות :-)

נצ'תמע, רביד.

יום שני, 9 בדצמבר 2013

החיים הם שיר

לחיים יש מוזיקה. לחיים שלי יש מוזיקה. 
היא מחליפה סגנונות, שפות, תקופות. שיר מתנגן ברדיו ומזכיר ימים שחלפו, במיוחד אלה, שהייתה להם משמעות יוצאת דופן בימי החולין.

צליליו ומילותיו של אריק איינשטיין, ממנו נפרד העולם, כפי שאנו מכירים אותו, רק השבוע, היו פס הקול של שנות ילדותי והתבגרותי. 'לול', 'ארץ ישראל הישנה והטובה', 'ילדים', 'כמו גדולים'...
אך החיבור העמוק ביותר היה בתקופה המורכבת מכל. 
שירים שליוו את תקופת המחלה כמו נצרבו בזיכרון חיי, יש להם טעם, יש להם אפילו ריח..

עם תום התקופה (כפי שהרפואה מגדירה אותה..) ולסיכומה, בחרתי לצרוב את הזיכרונות הללו על גבי דיסק, ולשלחם, עם המטענים הלא פשוטים, ללבבות שהסכימו לשאת אותם עמי, גם במהלך התקופה, ולבטח לאחריה. 

השיר שחתם את הדיסק היה זה של איינשטיין.
המילים היטיבו להבין בדיוק, את מה שהתחולל אצלי אז בפנים... את מה שהיה קשה להוציא החוצה, את מה שקשה היה להבין - במיוחד נוכח האור הגדול שהתגלה.




החיים עוד לא חזרו למסלולם, 
הפצעים עדיין לא הגלידו, 
אולי זה יישאר כבר לעולם, 
אולי צריך לתת לזה עוד זמן 
מה יהיה ימים יגידו 
אולי צריך לתת לזה עוד זמן. 

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן 
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעתם 
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים 
אבל משהו בלב זועק אל השמיים 

החיים עוד לא... 

יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה 
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה 
התקרבנו לאטנו מסרבים להאמין, 
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין 





כבר שנה שאינני שומעת את אותו דיסק, עם שירי ה'תקופה', מתוך בחירה בחיים.
היום שלאחר מותו ניגן את שיריו של איינשטיין בכל תחנות הרדיו. גלגלי המכונית ניידו אותי מפה ולשם, ובחלל הצלילים המוכרים. הבטן התכווצה למשמע תוויו הראשונים של השיר...
ריח של עמוד האינפוזיה חזר לאפי והדמעות שטפו.
התקשיתי לשאת זאת לבד והתקשרתי לחברה, שהייתה אף היא בנהיגה, עם אותה מוזיקת רקע...
בקשתי שתאזין למילים, שתשים לב  וניתקתי. הבטחתי הסבר.. אך זה, לא בא. 
הוא נכתב כאן.


המילים רלוונטיות כל כך לאותם רגעים של סוף המסע. של אי הוודאות באשר לעתיד לבוא. רק דבר אחד ברור, מה שהיה לא ישוב עוד, מי שהייתי, אינני, מה שיהיה יושפע לבטח מכל זה. "אולי צריך לתת לזה עוד זמן".


הזמן חלף, חלקים צרובים מלווים, נוכחים, "אולי זה יישאר כבר לעולם".
האור שהיה בקצה, קורן בכל בוקר מחדש. הבחירה בחיים, בעיסוק, בהתנהגות, בליווי הנפשות שלצדי.


"אשרי המאמין".




1/2011