גלגולה של שמחה

היה זה היריון לא קל. 

שני במספר, שונה בתכלית מזה הראשון. 

כשלבכורה מלאו שלוש שנים הריתי את בתי השנייה.

כמה שמחתי לגלות כי 'מתבשלת' לי 'עגבניה', ולא 'מלפפון'. 

מכלול סיבות ורגשות יסבירו את שכך, אך לא הפעם, הסיפור 'מורכב', 'הכי חשוב שלא יכאב';-).

בחילות רבות ליוו את הטרימסטר הראשון. מתקשה להודות, אך מקלחת אחת הייתה לא זו בלבד של מי הברז, כי אם גם של דמעותיי. חלשה, תשושה ועייפה שאלתי את עצמי "האם כל זה בכלל שווה?!"

חלף עבר השליש הראשון ולאחריו הגיעו הצרבות, הכבדוּת, חוסר הריכוז וקוצר הרוח.

לא פשוט להתהלך כך ולגדל 'גם' פרי בכור.

התקשיתי ללכת, לטפס במדרגות, לעמוד, לקום, לשבת, והכי חשוב - לישון.

מישהי בבטן הייתה חסרת מנוחה, וכבר אז החליטה עבורי על המנח והתנוחה.

על הגב לא, ועל הבטן 'ברור', על צד ימין לעיתים רחוקות, רק את השמאל היא העדיפה - שם היה 'שלום'.

נפילות בלחץ הדם, חולשה, כתמים שחורים, היפו-תרמיה, רעד, קשיי נשימה, 'חיים משוגעים'. 

שלהי הטרימסטר האחרון 'מזכים' אותי ב'גרד הריון'.. פריחה אדומה ואיומה, ראשית על הבטן, אחר כך על הזרועות.

"זה יחלוף מיד עם הלידה" הבהירו לי כל המומחים. אז עוד לא ידעתי, כמה הם טועים.

מגיע יום ה'ארבעים' ואני על סף יאוש, הרי הייתי בטוחה שאסיים עוד בשלושימים. 

40+1, מסתיים לו עוד יום, ב:23:40 מרגישה פתאום 'בום-בום'.

מדווחת לבן זוג והולכת לישון, ממלמלת לעצמי שאם יכאב, בטוח שאקום;-).

1:40 מקיצה... טוק טוק, מי דופק מן הביצה??

הנה מגיע ציר!"ככה מרגיש ציר?!". לי עדיין לא ברור, שכן הלידה הראשונה החלה עם זירוז (ו'תודה' לפיטוצין שמנע ממני לדעת צירים 'טבעיים' מהם).

נכנסת למקלחת, הדולה, שכה השכלתי לקחת, (כרמי מרציאנו, האם, האישה, המלאך והאגדה!), אמרה שהמקלחת תסייע להבחין באם מדובר בצירים שמתפתחים ללידה, או בצירי שווא. המים זורמים, הצירים ממשיכים, התדירות - כל 3 דקות...והמֶשֵך: 50 שניות בממוצע.

הגיע הזמן להעיר את האיש! מעירה, מעדכנת ומרגיעה;-).

מחליטים להתקשר ל'דולה', שמבקשת להמתין עוד כשעה כדי להעריך את ההתקדמות.  

אני יודעת שזה זה!

מתארגנים ליציאה, מתקשרים אל החמות שנודבה לשמור על הבכורה, ומזעיקים חברה - שבאה 'למלא מקום', עד שזו מגיעה. 

ההתרגשות אוחזת בכל נימי נפשי, עם חיוך על הפנים אחד אחר השני הם מגיעים...

4:15 נוחתים בתה"ש, נפגשים עם הדולה, שממתינה בכניסה, החיוך שלה והמגע מוסיפים לי עוד שלווה.

כיאה ל'יקית' כמוני, הצירים מדויקים, כל 3 דקות ציר שאורכו עולה על דקה. 

הדולה מבקשת שאמקם את 'כאב' הציר על ציר מספרים בין 1-10. אני, שיודעת שה'גרוע' עוד עתיד לבוא, מכריזה: "5" (באמת שחששתי לפספס...הרי זה אמור ככ לכאוב, אם אומר כרגע 8, מה יהיה אחכ?).
 נוכח כך היא מציעה ש'נסתובב', אולי אין עדיין טעם שנתחיל בקבלה.

חולפת שעה והצירים מתגברים בעוצמתם, הנשימות עליהן עבדתי בתקופת ההיריון (בהנחיית הדולה כמובן) והמגע המעסה שלה ושל זוגי, מסייעים לי לעבור כל ציר וציר בנחת יחסית ובשקט פנימי.

מחליטים להתחיל את מסע הקבלה.
ממתינים...וממתינים..לבסוף מתקבלים....והצירים - מתגברים. 

בחדר המוניטור מבשרת לי האחות כי 'יש לי עובר גדול'.

אני תוהה מה אני אמורה לעשות עם מידע שכזה בשתיים וחצי הדקות הלא כואבות שמותירים לי הצירים????

אני ממתינה לבדיקת הרופא, שהלך לחדרי הלידה ואין לדעת מתי ישוב.
אני שלישית בתור, הצירים הופכים פחות 'פשוטים'...הם מחייבים התכנסות בתוך עצמי ומגע אינטנסיבי על הגב התחתון לאורכו של כל ציר. אני זוכה לעידוד וחיזוק משמעותיים מן הדולה.

הרופא מגיע ולאחריו גם התור שלי. נכנסת, נבדקת, כואבת, כועסת!!. (הרופא החליט לבצע 'סטריפינג'=קריעת הקרומים  בצוואר הרחם באמצעות כף היד, ללא ידיעתי. ואיך אני יודעת? כי את ההליך הזה חוויתי בלידה הקודמת, אך בהסכמתי...).

הוא מבשר טובה אחת ורעה אחת. הטובה, שאני בתחילתה של לידה, יש פתיחה 5!.

הרעה, יש לי עובר גדול מאד, שלא בטוח שיצליח לצאת בלידה רגילה. 

מה?!?!?!?! :-0

עם תום המשפט הנ"ל הוא מתחיל למנות את הסיכונים שבלידת עובר גדול, הסכנות הנשקפות לעובר ולאם וכנהלאה וכו'...
אני כבר לא שומעת, כואבת את הצירים ועוד יותר את הבשורה. בכוחות אחרונים וליתר בטחון מבקשת להיערך לאפידורל לכשאגיע לחדר לידה. 

ההכרה מתערפלת, גודש מתמקם בגרון, אני על סף דמעות. עם ה'חדשות' יוצאת אל הדולה, מתפרצת בבכי מר ולוחשת: "אני את התינוקת הזו יולדת בלידה רגילה!!!".

הדולה מרגיעה. עוד רופאה מגיעה, הפעם ותיקה ויותר מנוסה. אני נכנסת לחדר ועוברת בדיקה נוספת, הפעם היד הנוגעת בי עדינה, רכה, תומכת. וכך גם המילים. היא מציינת שאמנם העובר די גדול, אך סביר כי לידה רגילה תתרחש כאן.

אני נרגעת. מחובקת על ידי הדולה ועל ידי אישי, אני עולה לחדר לידה. השעה כבר 7:00 בבוקר ועוד יום חדש מתחיל. 

מתארגנת ללידה ונכנסת למקלחת, הצירים אמנם תובעניים מאד, אך מגיעים עם מידה של סלחנות, שכן בין זה לאחר יש דקות של 'שקט', של 'כלום' של  - אין כאב. הרגעים הללו מטעינים בכוח ובאנרגיה להמשיך. אני תחת המים ותחת ידיה של הדולה, שמעסה ומעסה את הגב בכל ציר וציר. האיש שלרגע לא נעלם מן העין, נשלח על ידי הדולה להביא לי קרטיב, להרטיב ולהטעים את הרגעים.

הפחד הוא שמוציא אותי מן המקלחת, הפחד מן הכאב שעוד עתיד לבוא. 

האיש חזר, אני על כדור הפיזיו מלקקת ארטיק דובדבן.

והנה הם מגיעים להם שני 'ה'צירים 'של החיים'...

בראשון אני נועצת ציפורניי בזרועותיו של האיש, ובשני טומנת את ראשי בחזהו.

"זהו! עכשיו אני רוצה אפידורל!"

המיילדת מבקשת לבדוק 'מה המצב' לפני שנקרא למרדים. 

עולה על המיטה ומתבשרת: "יקרה, את בלידה, הפתיחה מלאה!".

בנקודה זו אינני יודעת מי המום יותר, האיש שלי או אני. שנינו מסרבים להאמין כי 'זו', הפחדנית, בעלת סף הכאב הנמוך, הצליחה לשאת את כל הצירים עד לפתיחה מלאה...

וכעת להחלטה, האם לקבל את האלחוש האפידורלי ולשנות את מהלכה הטבעי של הלידה...או, להמשיך כך ולקוות לטוב;-).

באומץ רב אני מחליטה לוותר על האפידורל. נוכח החלטה זו נראה שבן זוגי זקוק לעירוי דחוף :-D. מהיכרותו אותי אין הוא מאמין כי בזה בחרתי. הוא חרד לי.

והלידה מתחילה. שתינו שותפות לריקוד, זו שבפנים ואני. בעת ובעונה אחת אני מאד בחדר ומאד 'לא'.  

צירי הלידה, הקרויים צירי לחץ, שונים בתכלית מאלה שקדמו להם, וכשמם כן הם, לוחצים! ועד כמה לוחצים?, עד כי ההכרה מתערפלת, הסביבה כמו 'נעלמת' וכל כולי ממוקדת בנשימה, בתנועה ובקול הבוקע ממעמקי גופה של אישה הרוקדת את לידתה.

אני זוכרת שהשקו אותי מים בכוס עם קשית, אני זוכרת שארבע ידיים עיסו אותי בדיוק היכן ש'צריך'. כתינוק בן יומו, כל אימת שחשתי צורך לדבר מה, ה'דבר' מיד הגיע, כמו מחשבה המייצרת מציאות ממש. רגע של אי נוחות התעדן נוכח מגבת חמה, קרה, מגע חזק או מרפרף.
אני זוכרת היטב את ההפוגות בין ציר לציר - בהן זרקתי משפטי מחץ מגוחכים לאוויר:-P.

אני יודעת שהשמעתי קולות הדומים לאלה שמופקים בחוויה מינית, אני זוכרת את האגן מתנועע במעגלים.

הצירים ממשיכים ואני מרגישה את המיילדת מורידה את המוניטור אט אט במורד בטני - אני מבינה שהלידה מתקדמת והעוברית שלי יורדת ויורדת.

ולפתע זרם מים חמים שוטף את הרגליים, ואני בכלל שכחתי שלזה אנחנו מחכים, ברקע אני שומעת את הדולה אומרת: "יופי, עכשיו אנחנו מתקדמים!"

והידיים מעסות ואני בשיאו של המסע. אין תחושה של זמן, אני כמו תחת סם.

אקולליה בחלל החדר: "הגב..הגב..הגב..הגב..הגב" (המקום בו התמקד הכאב בין ציר לציר), או "בואי...בואי...בואי....בואי....בואי" - כנראה קראתי לה שתבוא;-).

המיילדת מציעה לי לחוש את הראש, אני מביאה את כף היד אל הפתח ומרגישה אותה, היא עוד גבוהה, אך לגמרי בדרך הנכונה. (בשלב הזה מחצית מכף ידי נכנסת 'פנימה' כדי לגעת בה).

בשלב כלשהו המיילדת מציעה שאשנה תנוחה. אני נשכבת על הצד, אח"כ בכריעה או נשענת על 'בר'. הצירים לוחצים, תובעניים, הגוף לוחץ ללא עזרה, ללא ההכרה, ללא 'החלטה'.

לקראת הסוף (רק בסוף הבנתי כי הסוף היה קרוב מאד), אני לוחשת לאוויר - "אני לא חושבת שאני יכולה עוד, אני לא אצליח להוציא אותה".

המיילדת כנגד טוענת כי היא כבר ממש קרובה, ומציעה לי שוב להרגיש את ראשה. הפעם נדרשת רק מחצית אצבע המורה וכבר אני מגיעה וחשה את ה'כיפה'.

אני נרגשת, ומותשת, אך הגוף יודע את שלו.

הדולה מציבה בפי 'נשכן' לייעל את הלחיצות. אני נושכת ולוחצת.

משיחה עם חברה יקרה , שהתרחשה רק יום לפני (לגליש נשיקה), הבנתי כי ממש לפני שהראש יוצא, מגיעה   תחושת צריבה, בערה של אש.

"שורף, שורף לי!!", אני צועקת ובפנים יודעת שזהו - זה קורה! עוד רגע והראש יוצא.

ואכן כך היה, הראש בחוץ!, אני נושמת, אחריו הכתפיים ושאר גופה של הקטנה.

ואני, בעיקר לא מאמינה!

בשעה 9:40, תינוקת מכוסה לבן כשלג מונחת על בטני.

האזור שזה עתה היווה לה שער שורף! בוער! 

אני מחבקת אותה, נושמת, מתבוננת דרך דמעות של התרגשות ולאוויר צועקת: "עשיתי זאת, אני גדולה!!!".:-]

הדולה מאשרת, מחבקת, וכך גם האיש, שעדיין מתקשה להבין איך כל זה קרה - איך בן ליל, האישה שלו הפכה ללביאה.

הריקוד הגדול, ריקוד החיים, הוא זה שתפס מקום בחדר לידה ממוצע, בבית יולדות, ביום ה-25.2.2010. 

השמחה שבריקוד מלאה גם את שנולדה, 

תינוקת עם חיוך כברירת מחדל נכנסה לחיינו והוסיפה להם אור.

חכי מעט אוּרי שלי, לפני שתגדלי...

(ולכל המתעניינת, התינוקת ה'גדולה' נולדה במשקל של 3.666 ק"ג - משקל שללא כל ספק מאפשר לידה נרתיקית רגילה).

יומיים לאחר הלידה, הגיעה הדולה לביקור במלונית בה שהיתי, בהתרגשות רבה היא סיפרה אודות סרט שקיבלה כהפניה בתיבת הדואר האלקטרוני, מציינת כי בין ובתוך הלידות השונות המובאות בו - היא ראתה גם את זו שלי.


עם חזרתי הביתה צפיתי בעצמי וכשדמעותיי זולגות לאורך הצפייה, הבנתי למה היא התכוונה. 
לא לבעלות לב חלש!!! מצורף קישור:
הלידה האורגזמית

תודה שהייתן איתי.