יום חמישי, 29 ביולי 2010

המחברת שמחברת

נייר טואלט
נייר שיוף 
נייר קופי
נייר רציף
נייר עטיפה
נייר פרגמנט
נייר כסף
אלה הם מיני הניירות אותם הכרתי ובהם נגעתי עד לעת האחרונה. 


מונחים כמו: 'נייר מדוגם', העלו בדמיוני קבוצת ניירות משופצרים-על מדי א', שהרס"ר הקשוח ביותר לא ימצא בהם מום. 
זרים הם עבורי אף הקארדסטוק, הקאטלבאג, הצ'יפבורד, האמבוסינג והדודלינג.


א-ב-ל!


מחברות לאהוב עטפתי עוד כשהייתי תלמידת בי"ס.
אז קראו לזה: עטיפות למחברות, היום קוראים לזה: "מחברת מטופלת".
מי אני שאתווכח.


כשאישה אהובה ויקרה, חוגגת יובל לחייה, ומתחדשת בסדנת כתיבה לכבוד המאורע (התבוננות עצמית סטייל), החלטתי לקפוץ למים, שלא לומר לצלול, ואתגרתי את עצמי בהכנת מחברת מטופלת.


לעזר יצאו שתי חברות טובות: מיכל - שהכינה לי חבילת כל טוב הסקראפ!! וגלי, שליוותה אותי רוחנית ורגשית מספר ימים טרם ההתנסות וטכנית - ביום האירוע:-P.


החוגגת אוהבת מאד את הצבע הכתום, ואני את הירוק. חיפשתי שילוב של השניים וזה מה שיצא:




ועכשיו כך שניתן לראות את הפרטים:


החזית - 


הגב - 


והעמוד הפנימי של הכריכה (בשני צידי הכריכה) - 


אל תשאלו באילו דפים / אותיות השתמשתי, כי אין לי מושג:-D...מה שכן - יצא לעזרי סרט תחרה צהבהב והדבק יצא גדול;-) (Big).




ובכן, המחברת הזו היא ללא ספק ההתחלה, או החיבור הראשון שלי לעבודת 'נייר' אמיתית... וההמשך - מי יודע?!
מחר, בחגיגות החמישים, תקבל המיועדת את המחברת. מקווה שתמצא אותה מצע נעים להתבוננות פנימית.


אני בכל מקרה - מאד נהניתי:-)

יום רביעי, 28 ביולי 2010

טוב שתי ציפורים על העץ..

זה לא יתכן!
אני עומדת להגיש בקשה לתוספת שעות ביממה. יש מצטרפות??
אם בעבר הלא רחוק, נתח הזמן הפנוי היה כזה ששילב גם זמן לבטלה, הרי שהיום אף מניין התחביבים המצטופפים בו אינם באים על סיפוקם. 


סריגה, או, כתיבה, או, גלישה, או, צפייה, או, קריאה, או רקמה, או. 
עם דגש חזק מאד מאד על ה'או'.


זהו, שאין לי זמן ולכן פרקי זמן ארוכים שהבלוג איננו מתעדכן. זה לא שאנ'לא רוצה - זה שאנ'לא מספיקה.


את הנ"ל הכנתי עוד לפני אירועי הפוסט הקודם. סיבות ברורות יותר וברורות פחות הביאו אותי להעלות רק 'עתה' את אלה, שממתינות כבר זמן רב...


**********************


קוצים בתוכעס??
כן! יש לי :-].
דרוש שיפור ניכר בתחום דחיית הסיפוק, אף פוסט זה אינו זוכה להיות חלק ממקצה השיפורים;-), שכן אלה שתראו מיד טרם עשו דרכן ליעדן. 
למרות שלא מקובל להראות את ה'מה' לפני שה'מי' מקבל אותו, החלטתי לתת להן דרור.






תחילה נדמה היה כי אלה תהינה חלק מפרויקט מובייל לקטנתי. אך עד מהרה הוחלט לפזרן (הסורגת קלה להשתעמם ואיננה אוהבת לחזור על אותה עבודה פעמיים*), הכחולה מיועדת לאם טרייה אחת והשנייה זכתה למקום של כבוד על העריסל של עוללתי הפרטית. 
*למרות הכתוב לעיל, השלישית נמצאת בהכנה, כיוון שאין אומרים 'לא' לגיסה המקסימה שלי:-). הפעם הניצנים בעלי עלי כותרת סגולים והציפור עוטה 'שמנת'.


הוראות הסריגה נלקחו מן הספר Amigurumi Two, של אנה פאולה


מעט תקריב על הפרטים:


כאמור, אלה 'נולדו' לפני מספר שבועות.
מאז חוטים רבים עברו תחת המסרגה, ההחלפה הראשונה שלי (ever), כמעט מוכנה, ועוד כמה בדרך...


הפוסט הבא יוקדש להתנסות הראשונה שלי בתחום ה'נייר', עת החלטתי לעטוף ולייחד מחברת קשיחה. (תודה לממקו על משלוח הדפים+צ'ופרים המרגש:-)).




איזה כיף, הרבה התנסויות חדשות:-]

יום שלישי, 20 ביולי 2010

יום עצוב (זהירות, עצבות וכאב בפנים)

לא יודעת אם זה נהוג או לא, אך החלטתי להיות נאמנה לעצמי.
תכננתי הערב לכתוב פוסט קליל, המשלב התחלות חדשות, חדוות יצירה ולבלוב.
אבל המציאות הכתה והאופטימיות מפנה היום את מקומה לעצבות מה. 




האיש שהיה בן הזוג של סבתי בשנים האחרונות, נשם היום את נשימתו האחרונה, ונפרד מן החיים (תרתי משמע). 
התבשרתי על כך בעודי מבלה עם שתי בנותיי בבריכה. זה היה צפוי, אך עדיין מאד עצוב. כלל ועיקר כיוון שמבחינתי זהו כעין 'פרומו' לעתיד לקרות, ולא בעוד מספר רב של שנים. המבין יבין. 


אני בת 33. אמנם יש לי רק סבתא אחת, אך המוות לא היכה בי כה קרוב, עד היום. שיא נאה, בהתחשב בגילי ובהיותי תושבת ישראל מרובת ה'פוגרומים'. כשסיפרתי זאת לחברה היא התאפקה מלצחוק וביקשה להעניק לי כתר של כבוד. 
כבוד?
לא יודעת. לא עשיתי לשם כך דבר. זה פשוט לא 'קרה'. 
כעת זה כן. לא קשר דם, אך קשר הדוק מספיק כדי להכאיב כמו.
אני תוהה האם יש בניסיון להקהות את החושים, להקל על הכאב. 


כן, בקרתי בבתי קברות. את סבי איבדתי בהיותי בת שנתיים ו-11 חודשים. אין לי זכרון עצמי, אלא כזה שטוו עבורי הוריי וסבתי. כל ביקור זיכרון מעלה עצבות וכאב, הנובעים בעיקר מאובדן האפשרות להכירו, להכיר לו אותי, את אישי, את בנותיי.
ביקור הזיכרון הקשה ביותר היה עת בתי הבכורה הגיעה לגיל בו איבדנו זה את זו.
הידיעה עד כמה סבתי ואמי משמעותיות עבורה הציפה שאלות ותהיות לגביי חווית האובדן שלי כפעוטה בת רגע לשלוש. 




היום נאלצתי לספר לבכורתי, בת ארבע וקצת, אודות פטירתו של האיש, שרק לפני יומיים שוחחה עמו בטלפון, לבקשתה. 
תגובתה המילולית היתה: "אוף" ועצבות עלתה על פניה. 
לאחר מכן עלה מטח שאלות: "איך הוא מת? מי הרג אותו?", "איפה הוא מת?", "איפה הוא עכשיו?", "למה הוא מת???".
ושוב: "אוף".


כן, היא צודקת. גם אני מרגישה 'אוּף' וגם קצת OFF. או בעצם הרבה.




:-( 





יום חמישי, 15 ביולי 2010

עצמי בראש, ולסיום מוצץ. (זהירות, ארוך, אך בסוף יש גם 'קשר' ליצירה...)

זהו ערב שהחל בענבים והסתיים בגלידה (ולא מצמר), ובעצם, הוא עוד לא באמת הסתיים...


במקום לשבת 'על קפה' בחברה משובחת, אני יושבת על מקלדת ומרפדת את הת@ת.
מדוע? כי אני חיה בזוגיות, ובכזו לפעמים צריך לוותר. הערב אני ויתרתי. 
אם כי במחשבה שנייה, אולי גם הרווחתי. כי אני פה:-), כותבת = מלאכה, שמזה חודשים מספר נזנחה קמעה ומאד חסרה.


זמן לעצמי.
מאז הפכתי 'אמא' (ותק של 4 שנים +), 'זמן לעצמי' הוא מונח מצומצם. אם בעבר הזמן הזה היה מלא ב'בילוי' 'כמקובל', הרי שמרגע קבלת הטייטל גם מקלחת יכולה לעיתים להיות ה'זמן לעצמי'.
אחת ההבטחות שהבטחתי לעצמי, טרם ההורות לשתיים, כשבטני מתעגלת והולכת, היתה לפנות זמן לעצמי. כזה שאיננו תחת זרם המים, או מוצא עצמו שתי דקות כאן וחמש דקות שם, כבדרך אגב. זמן אמיתי, מוגדר. 


זה הראשון היה חלקי אמנם, אך מאד משמעותי, ומצא את מקומו בחוג נשים שהתכנסו כדי 'לדבר אמהות'. מעגל נשים, שעלול להישמע פלצני בכינויו, אך הלכה למעשה היה מרגש, נעים, פתוח, כן וכזה שחיכיתי לו בכל שבוע. 
ימי חמישי בבוקר, מצוידת בפרי בטני השני, עשיתי את דרכי למקום בו זיכיתי את עצמי בשיחה טובה, מעמיקה ומתבוננת על האמהות שלי, על האישה שבי, על הרעיה והחברה שאני.  


חלקי מדוע? כיוון שעל המותן הייתה העוללה וחצי השעה הראשונה היתה מוקדשת לקטנטנים - לפעילות בתנועה, מוסיקה ומגע.
אך השעות שלאחר פרק זה היו המזון המשמעותי לנשמה. מצאתי עצמי בוחנת את הקשרים של חיי. אני ובתי הבכורה, אני ובן זוגי, אני ועצמי, אני והאם האידיאלית שלי, אני והאם המציאותית שאני, אני והחלומות שלי, אני והאכזבות שלי, אני והסביבה. 
מניין המפגשים עמד על שישה, כשהתחושה האוחזת היא כי מ'אין קשר' לבסוף נוצרו קשרי ידידות ואף חברות. אני זכיתי בחַבֶרָה של ממש, כזו שרואים הרבה מעבר ל'צריך' ונכנסת למעגל השוכנים בלב. 


למפגש הסיום נתבקשנו להכין דבר מה עבור כל אחת מהאמהות המשתתפות. 
מיד ידעתי! שני דברים לי אליהן:
הראשון - שיר שמאד הזדהיתי איתו עת ההורות לבכורה החלה.
השני - דבר מה שיסמל את הקשר, הסימבולי והאמיתי, שקיים במפגש ביני לבין כל אחת ואחת מהן.
לשם כך הכנתי את אלה: (סליחה על איכות הצילום.. המצלמה לא משהו...כך גם הצלמת..:-P). סה"כ תשעה במספר, ורודים עבור האמהות לבנות, תכלת עובר האמהות לבנים.כמה סטריאוטיפית אני...






מוצץ = מפגש שהחל בזכות התינוקות ומוביל לקשר...
אמיגורומי =קשר ועוד קשר ועוד רבים כמותו, היוצרים דימוי...


הוראות הסריגה למוצצים נלקחו מכאן, בשינויים קלים (צבע, גודל וגזרה).


*-*-*-*-*-*


לקראת תום המפגשים החלטתי לערוך מפגש 'שלא מן המניין' והזמנתי את האמהות כולן (על טפיהן) לארוחת בוקר משותפת בצל קורתי.
אחד הרווחים המשמעותיים מן המפגש (להוציא את העניין החברתי כמובן:-]), הוא בדמות צלחת מ-ה-מ-מ-ת שהצלחתי לחמוד מאחת המשתתפות 
(תודה לך יקירה:-)).


הצלחת הוכנה על ידי החמות של אותה משתתפת:




אפשר להבין מדוע חמדתי אה;-)?!




עד כאן להערב,


נתראה שוב ממש בקרוב...ותודה שהייתן איתי.







יום שבת, 10 ביולי 2010

גלידוניש או דיסוננס מענג


הקיץ הגיע ועימו גלי החום האיומים!
מלבד ההורמונים, שנוטלים את חלקם בטלטול בלוטות הזיעה, עומס החום והלחות הבלתי נסבלים של יוליאוגוסט מוציאים אותי משלוותי.
כחובבת מזגנים, עד הקפאה עצמית, חיפשתי אחר המצננים האולטימטיביים של הקיץ.
לעומת אלה המזינים הלכה למעשה, מצאתי כמה נטולי קלוריות, הטומנים בחובם דיסוננס קיומי:


גלידה = קר
צמר = חם
גלידה מצמר = כששני זרים רחוקים פוגשים זה את זה:-)


הגלידון הראשון הוכן מחוט כותנה והפך עד מהרה ל'קישותיק'. הוא נמסר באהבה רבה לmemko המ-ק-ס-י-מ-ה, שבזכות הטרימר שנתנה לי במתנה, החיתוכים לא יהיו עוד עקומים לעולם. 


הדוגמא נלקחה מכאן, ובכדי להגיע לקישותיק קטן מימדים הגלידון הוכן מחוט כותנה ומסרגת קרושה במידה 2.5.


האצבעות נותרו בהזעתן וביקשו עוד עוד עוד גלידה:-).


keshet zeevy, הנ-פ-ל-א-ה, הזמינה לביתה הקסום (המלא פינות המלאות בתוצרים של חדוות יצירה וכשרון), מספר בנות ליצירת שרשרת בהשראת 'אליס בארץ הפלאות'. לכבוד האירוע החלטתי להכין עבורה גלידון גדול ממדים (תואם מציאות ממש). חיפשתי אחר הדרכות שונות ברשת והתוצאה מכילה שילוב של כמה מהם + נגיעה אישית:-]. 






הלז נארז בצלופן בצירוף סוכריות קישוט אמיתיות, שגם העזו לצאת מן האריזה ולהתפזר לכל עבר..


 ההנאה מרובה ודלת קלוריות;-).


המפגש היה מענג ממש (תודה קשת:-)), הייתה זו טבילת אש ראשונה בחברת המוכשרות הגודשות את הבלוגים וקומונות היצירה הטובות ביותר. תוצר המפגש בפוסט אחר - פשוט כי המצלמה לא ברשותי בימים הקרובים...




להשתמע..

יום שני, 5 ביולי 2010

מה המ-צב?

יש רגעים - ימים - חודשים - שהזמן בהם לא זז. 
נכון, השעון לא עוצר מלכת (אלא אם נסתיים בו פרק חייה של הסוללה)..אך לעיתים אוחזת התחושה, כי משהו במציאות תקוע..מתקדם בקושי..או בקושי מתקדם.


השליש האחרון של ההיריון השני שלי (שנגמר בשלהי חודש פברואר האחרון), הרגיש בדיוק כך!
הזמן כמו נע לאחור.. מספר יכולות המתאפיינות בניעה קדימה, הצטמצמו לאין שיעור.
התקשיתי ללכת, לטפס במדרגות, לעמוד ולבסוף גם לשבת..
מרדיפה נמרצת אחר זאטוטה, מצאתי עצמי נטועה לבלי זוז על ספת הסלון, כשהזאטוטה סובבת סביבי. 


הספה היא הבית, כל צרכי (כמעט;-)), באים לכדי סיפוק בנ.צ. החדש.
בקבוק מים? יש!
פלאפון? יש!
טישיו? יש!
טלפון אלחוטי? יש!
נשנושים? נו איך אפשר בלי??:-] 
הקמתי לי 'בית' חדש - נוסף על זה שברחמי. בית אחד מלפנים - ובית אחד מאחור - 'על הגב'.


כן, כך, איטית וביתית - ממש כמו ה'צב'.




ומדוע אני מספרת לכם כל זאת?
מכיוון שתקופה ארוכה מאד חלפה מאז נתבקשתי על ידי חברה להכין לבנה 'צב' אמיגורומי.. ומשום מה, עבודות אחרות נעשו, בובות חביבות נסרגו, אך הצב....לא.


לימים, עת הנ.צ. החדש ננטש, והרחם חדל מלתפקד כ'בית' - קרם הצב עור וגידים.
עין אחר עין הוא נבנה ומצא לו בית - נוסף על זה שעל גבו. 


הדוגמא נלקחה מתוך ספרה של אנה פאולה, "amigurumi two", בשינויים קלים.


ומאז....
הזמן חזר לנוע - הפעם כאיילה....
הקטנה גדלה והולכת, הולכת וגדלה (לא, היא עוד לא 'באמת' הולכת...4 חודשים סגרה לא מכבר..). 
הימים 'רצים' והזמן כמו נוזל מבין האצבעות. הן אמנם סורגות פה ושם אך מתקשות, בשל מצוקת זמן, להעלות רשומות;-)


מקווה מ-א-ד לשוב לכאן בקרוב!